"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת בלק
1. "ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב" – משנה אבות פרק ג': "חביב אדם שנברא בצלם". משפט מפורסם זה, ממשנתו של ר' עקיבא, קובע כי כלל בני האדם זכו למעלה מיוחדת בעולמו של הבורא. האדם הוא היש היחיד ביקום, שלו תודעת רצון, המכונה: "צלם אלוקים". ר' עקיבא מוסיף: חביבין ישראל שנקראו בנים למקום…. שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם…." למרות השיויון הראשוני לכולם – רק עם ישראל נבחר לקבל את הפרוגרמה של תורה ומצוות. למרות שהתורה נועדה לכלל האנושות, ניתנה במדבר, בפומבי – לא רצו אומות העולם לקבלה. בלעם שהיה, על פי המדרש, גדול בנבואה כמשה רבינו, מגיב למתן תורה מול שומעי לקחו: "אמר בלעם לכל העומדים עליו ה' עוז לעמו יתן, פתחו כולם ואמרו, ה' יברך את עמו בשלום". אומות העולם העדיפו להותיר את צורת החיים המכופפת את יצר האדם לרצון הבורא לעם ישראל בלבד. הפסוק שלנו, מלמד על המוטיבציה הפנימית המניעה את בלעם ללכת, בניגוד לדבר ה', לנסות ולפגוע בעם ישראל. באופן יחודי ודומה, נזכרים: השכמה בבוקר, חבישת החמור ויציאה לדרך בליווית שני נערים – באברהם אבינו בפרשת העקידה. אלא, שאברהם משכים כדי לציית לציווי שניתן לו מהקב"ה. לכן, משווה המשנה באבות, את תלמידיו וממשכי דרכו של אברהם אבינו לאלה של בלעם: כל שיש בו שלושה דברים אלה מתלמידיו של בלעם הרשע: עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה" עין רעה בשעה שהביט על אוהלי ישראל, רוח גבוהה ביחס המתנשא והמזלזל כלפי שרי מואב שבאו אליו ונפש רחבה הוא ביטוי לתאבה מופרזת לכבוד ולממון, בדרישתו: אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב…." התאבה המופלגת של גדול נביאי אומות העולם היא המביאה אותו לסרב להיות בין מקבלי התורה והמצוות ולהניח את עבודת ה' לעם ישראל. היא גם זו המביאה אותו ליעץ לבלק בסוף התהליך, לוותר על לחשים וקסמים ושאר אמונות טפלות, ולהאבק בישראל ברמה הרעיונית. רק פיתויים יצריים יצליחו לטשטש את דרכם של תלמידיו של אברהם ולהעבירם להיות חלק מתלמידיו של בלעם הרשע, שמאפייניהם האישיותיים הם האנטיתזה לתרבות ישראל.
2. "ויבוא אליו והנו ניצב על עולתו ושרי מואב איתו ויאמר לו בלק מה דיבר ה׳ " – פרשת השבוע יחודית בכך שבמרכזה דמויות של מלך ונביא מאומות העולם. האדם מישראל נדרש להגיב להתיחסות מן החוץ, הן בהיבט המדיני והן בזה התרבותי. מואב, אבי האומה המואבית, הוא בנו של לוט מביתו הבכירה. לאחר הפיכת סדום נפרדים לוט ומשפחתו מהדוד אברהם, אבי אמונת הייחוד. הם מתנחלים בעבר הירדן המזרחי, נטמעים בתרבות הפגנית והופכים ל"עם כמוש". עם זאת אנו עדים גם בפסוק שלנו, להתייחסות מלאת כבוד לטקסים ולאמירות ולכל דבר קדושה המתייחס לקב"ה. בלק מלך מואב, ששכר את בלעם לקלל את ישראל, עומד ניצב עם כל ממשלתו, מול שבעת המזבחות שבנה, כדי לשמוע מבלעם מה אמר לו ה'. הדבר חוזר שלוש פעמים והמלך שומר על קדושת הטקס והקשבה דרוכה לדברי ה' מפי בלעם. אחד מצאיצאיו הוא עגלון, מלך מואב, שפעל בתקופת השופטים. הפעם, המואבים שלטו בישראל 18 שנה באופן נוקשה ביותר. אהוד בן גירה מגיע לבית המלך בעורמה. הוא מכריז:" דבר אלוהים אליך המלך". בתגובה המלך העריץ קם מכסאו ומוציא את שאר הנוכחים, כדי לשמוע את דברי אהוד, דבר שעליו הוא משלם בחייו. זהו האקלים והקרקע בו גדלה רות המואביה, שאמרה לחמותה: "באשר תלכי אלך…. עמך עמי ואלוהייך אלוהי". רות המואביה היא אם סבו של דוד המלך, שיסד את המלכות שאליה אנו שופים ומתפללים בכל בקשה וברכה. מלכות, שזוכה לתודעת נצח לדורות, ראשיתה ביראת כבוד ושמירה על המקודש – אפילו על ידי מלכי הגויים הפגניים. אמונתם של המואבים בכמוש היתה אדוקה ביותר,אכזרית וכללה זבחי אדם לאליל. הדברים עולים גם מכתובת הארכיאולוגית החשובה מתקופת מישע מלך מואבי, שהובס על ידי עומרי מלך ישראל ובנו אחאב. כמפורט גם בספר מלכים. מלכות הנצח בירושלים – שורשה ביראת קודש ביחס לאמונת ישראל.
כתב: משה משרקי
