48 שנים חלפו מאז אחד הפיגועים הקשים והאכזריים בתולדות מדינת ישראל – טבח כביש החוף, שנחרת בזיכרון הלאומי גם בשם "אוטובוס הדמים". ב-11 במרץ 1978 חדרו מחבלי פת"ח לישראל דרך הים, ובמסע רצח אכזרי לאורך כביש החוף טבחו ב-35 ישראלים, בהם 13 ילדים וילדות, ופצעו עשרות נוספים.
מדובר באחד ממעשי הטרור הקשים שידעה ישראל – פיגוע שלא כוון נגד חיילים או יעדים צבאיים, אלא נגד אזרחים, משפחות וילדים. זה לא היה "מאבק לשחרור", אלא רצח המוני בדם קר, שתכליתו אחת: פגיעה אכזרית ביהודים ובמדינת ישראל.
גם היום, 48 שנים אחרי, המסר חייב להיות ברור: הטרור הרצחני של אותם ימים לא נעלם – הוא רק החליף צורה, שמות וסמלים. דמויות שביצעו או הובילו מעשי טרור נגד אזרחי ישראל ממשיכות להיות מונצחות, מהוללות ומוצגות כ"גיבורים" במערכת החינוך, בתרבות ובשיח הציבורי הפלסטיני. במקום חינוך לשלום, יש מי שממשיכים לטפח הסתה, שנאה והאדרת רוצחים.
המציאות הזו מחייבת את ישראל לעמוד באפס סובלנות מול טרור, מול מסיתיו ומול כל מי שמעודד פגיעה באזרחי המדינה. זיכרון הנרצחים איננו רק זיכרון היסטורי – הוא גם קריאה מוסרית ולאומית לפעול בנחישות נגד מי שמבקשים להשמיד אותנו.
ביום הזה אנו מרכינים ראש לזכר 35 הנרצחים, בהם 13 ילדים וילדות, ומתחייבים שלא לשכוח, שלא לטשטש, ושלא לאפשר לעולם להפוך רצח אזרחים ל"נרטיב" לגיטימי. מול טרור רצחני יש לעמוד בעוצמה, באמת ובבהירות: מדינת ישראל תגן על אזרחיה, ותיאבק בכל מי שמאיים על קיומה.
