המאמר התפרסם בכתב-העת 'נקודה', גיליון 306 (כסלו תשס"ח; דצמבר 2007)
אחרי כל אחד עוקב צל, וככל שהצל מגולם פחות בחיים המו?דעים של הפרט, כך הוא שחור יותר ודחוס יותר. כאשר נחיתו?ת היא מודעת, יש לאדם תמיד סיכוי לתקן אותה; מכיוון שבאופן קבוע היא נוגעת בעניינים אחרים, היא תמיד כפופה לשינויים. אבל כאשר היא מודחקת ומבודדת מחוץ לתודעה, אין היא מתוקנת לעולם. או אז מתקיימת סכנה נוספת, שברגע של היסח הדעת יתפרץ לפתע המודחק (קרל גוסטב יונג, "פסיכולוגיה ודת", בתרגומו של יואב ספיר, רסלינג, תל אביב 2005, עמ' 112).
בגיליון ראש השנה של "נקודה" העלה עמיאל אונגר במדורו "נקודה לעניין" ("בשתקנות לא בונים מנהיגות", גיליון 304) תהיות שונות באשר לבנימין נתניהו, שניתן להפנותן כלפי רובם המוחלט של מנהיגי הליכוד, ואף ימינה מהם, בשלושים השנים האחרונות. בין השאר תהה אונגר כיצד נתניהו, שהיה קרבן ללינץ' תקשורתי לאחר רצח רבין, וסבל בעצמו מהאשמות בגין הסתה, כינה את דבריו של הלל ויס הסתה. ועוד תהה: האם אין לראש הליכוד דעה ביחס לרפורמות בתחום המשפטי שמבצע השר פרידמן; מדוע פייגלין דחוי על ידי נתניהו, שמחזר אחר מרידור שערק? מדוע לא יצא נתניהו נגד יולי תמיר והבהיר את עמדתו הן בנושא הנכבה והן בנושא בנות השירות הלאומי? מדוע הוא מדבר על החובה לתגבר את המורשת רק ב"מקור ראשון" ובפורומים דומים, ולא משמיע את עמדתו בתכניות האקטואליה היומיות?
הציבור הנאו שמרני חי עדיין בתקופת האבן בכל הקשור להתמודדות עם המציאות הפוליטית והתרבותית המתגבשת בארץ. כלי נשקו ושריוניו שייכים לתקופות קדומות ואינם מצליחים לעמוד מול ארסנל הנשק המגוון של יריביו. כדי להתמודד עם אוונגרד אידאליסטי יש לסגל את שפתו שלו. כלומר, כלי השיח של התקופה – כלי הנשק האינטלקטואליים – ובאמצעותם להיאבק על ההגמוניה התרבותית והפוליטית
אכן, שאלות טובות. נתניהו יענה עליהם מה שיענה, ואין בדעתי להגן עליו או לדבר בשמו. אולם אונגר הצביע בשאלותיו על תופעה רחבה ועמוקה הרבה יותר מהיחס למנהיג זה או אחר. בדבריי הבאים אבקש להתייחס לעניין העקרוני העולה מתהיות אלה, והנוגע לכלל המחנה הנאו- שמרני בישראל. אני נוקט בכוונה במונח "נאו-שמרני" ולא "ימין" גרידא, משום שתחת המונח הראשון ניתן לכלול קבוצות אוכלוסייה שונות, שאינן משתייכות בהכרח לימין קלסי, אבל רחוקות מסדר היום השמאלי ליברלי. תחת כנפיה של הנאו-שמרנות הישראלית ניתן לכלול סקטורים חברתיים כמו החרדים לגוניהם, רוב הציבור הדתי, מסורתיים, ימין חילוני, מתנחלים, מאוכזבי שמאל ועוד, שלכולם משותף היחס החיובי, במינון זה או אחר, כלפי ערכים שמרניים כמו משפחה, לאומיות, קשר דם ואדמה, מולדת, מסורת ודת, וגם ערכים "ישנים" כמו ציונות. אלה נושאים בעלי ערך מכונן בחוויה הפרטית והקולקטיבית של הציבורים הללו. הרכיב הראשון בביטוי נאו-שמרנות מתייחס אל החדשנות בחיוב, כלומר הוא משתדל לראות את הערכים הישנים במסגרת הזמן והמקום, ולא במנותק מהקשרם ואכמ"ל.
מפת השיח הציבורי
לפני כל דיון רציני בהיבטים הפוליטיים או התרבותיים של המציאות הישראלית, כדאי לשרטט את המפה הרחבה של מה שמכונה השיח הציבורי. גם אם הדברים ידועים, הנה מספר נתונים להמחשה:
שלושת העיתונים הגדולים, שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, תחנות הרדיו הארציות – גלי צה"ל ורשת ב', וכן תחנות מקומיות פופולריות כמו FM103 – הם כלי תקשורת בעלי סדר יום שמאלי ליברלי, ורוב עיתונאיהם, שדריהם, עורכיהם ומגישיהם תומכים במקרה הטוב במפלגת העבודה או במרצ, ובמקרה הפחות טוב שמאלה מהן – חד"ש, בל"ד, ומי יודע מה עוד.
דפוס ההתנהלות הפסיכו-פוליטי של הציבור הדתי אל מול השמאל הישראלי מאופיין על פי המודל שהציב פרידריך הגל: האדון והעבד
המצב מחריף עוד יותר ברשת האינטרנט, על אתרי החדשות השונים שבה, מבחינת השליטה של סדר היום השמאלי ליברלי עד השמאלי קיצוני. כך גם בבלוגוספרה (אפילו האתר הצולע שהיה ל"מקור ראשון" בגלגולו הקודם אינו פועל יותר, ועמו כל הארכיון החשוב שלו, שלא לדבר על "נקודה" שחי עדיין בעידן הנייר).
הרוב המוחלט של החוקרים והמרצים במדעי הרוח והחברה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, רוב מכוני המחקר בארץ, ורוב מחלקות המחקר באוניברסיטאות, מחזיקים בהשקפת עולם שמאלית ליברלית מתונה עד קיצונית. בדיקה קלילה של הסילבוסים במדעי החברה והרוח יגלה מה שידוע לכל מי שמתמצא בעניין: רובם נשלטים בידי מאמרים וספרים מבית המדרש של השמאל הצרפתי ותומכיו במערב ארצות הברית.
הרוב המוחלט של הוצאות הספרים למיניהן מחזיק בסדר יום שמאלי ליברלי, וחלקן אף שמאלי קיצוני; כך גם באשר לרוב כתבי העת הנחשבים בענייני מדיניות, דת, חברה ותרבות. המצב דומה גם בקרב רוב הסופרים המשפיעים, אנשי הקולנוע, בעלי הטורים הפוליטיים בכלי התקשורת למיניהם, מבקרי התרבות והאמנים בארץ.
רוב ועדות הפרסים לסוגיהן מורכב מהמילייה של שתי הפסקאות הקודמות, ומכאן שהפרסים המוענקים בעיקר לאנ"ש. הפרסים מזינים את ההילה סביב מקבלי הפרסים ומחזקים את השפעתם הציבורית כמו גם את מחויבותם כלפי מיטיביהם. ולא פחות חשוב: פרסים הם גם תמיכה כלכלית המאפשרת את המשך העשייה.
כך באשר למערכות המשפט השונות בארץ, כולל פרקליטות; ומערכות הביטחון הגלויות והחשאיות. גם רוב אנשי המשק הישראלי – המשקיעים, המעסיקים, ושאר בעלי עמדה והשפעה בקהילת העסקים בישראל – הם בעלי השקפת עולם של מרכז שמאל עד שמאל רדיקלי, בכל הקשור להתנהלות המדינית והתרבותית של ישראל. רק בנושא הכלכלי זכה נתניהו לתמיכה רבה יחסית מרוב בעלי ההשפעה.
קריאה לחרקירי פוליטי
הסקירה הקצרה לעיל צריכה לעמוד לנגד עיניו של כל מי שנמצא בעמדת הנהגה כלשהי בקרב המחנה הנאו-שמרני בישראל. זהו שורש התבוסה המתמידה של מחנה זה בהנחלת רעיונותיו, גם אלה שהוכחו בדם ואש כנכונים. וכעת לפירוט.
מזה זמן מה מתנהל בחוצות ישראל, כך שמעתי, מסע פרסום גדול נגד יוזמתו המדינית של אהוד אולמרט. שמעתי, שכן באופן אישי לא ממש נחשפתי לתעמולה. פרט מעניין שמשך אותי היה סכום הכסף הגדול שהושקע בעניין. אבל יותר מכל אני נדרש לנושא זה משום שהוא מאפיין את כלל התנהגותו של המחנה הנאו-שמרני בישראל. לטעמי, הקמפיין הזה יצטרף לחבריו הרבים, שרובם ככולם אבדו בפח ההיסטוריה ולא הותירו רושם. ההיסטוריה הפוליטית והמדינית של ישראל נעה במסלול שונה לגמרי, והכרזות היקרות על האוטובוסים אינן מגרדות כהוא זה את דפוסי החשיבה של קובעי המדיניות. עיניהם אינן פונות – מעולם לא פנו – לעבר מועצת יש"ע, ואפילו לא לעבר בנימין נתניהו בהיותו באופוזיציה. עיניהם רואות כל העת את מפת השיח ששורטטה לעיל. לאור זאת, החשבון הפוליטי הוא אחר לגמרי.
לא יצרנו מעולם מערכת מתגמלת, שתציג תנאים כדאיים למנהיגים פוליטיים, לאינטלקטואלים, לאנשי תקשורת ואקדמיה, למשפטנים, ולשאר מובילים חברתיים, להזדהות בגלוי ובמפגיע עם המטרות הידועות של המחנה הנאו-שמרני
ביקורתו של עמיאל אונגר על נתניהו הייתה למעשה קריאה אליו, כאל מנהיגים נאו-שמרנים אחרים, לבצע חרקירי למען המטרות המוצהרות שכלל המחנה מאמין בהם. מדוע? מה כוחו של אונגר ודומיו להגן על נתניהו אם יסטה כהוא זה מהמתווה המדיני והתרבותי שהציב השמאל בשני העשורים האחרונים? מה יעשה נתניהו, או מנהיג נאו-שמרני אחר, אל מול גיסותיו האדירים של השמאל הישראלי, שיבלמו כל יוזמה שלו, למעט זו הכלכלית – באקדמיה, בתקשורת, בפרקליטות ובבית המשפט, במערכות הביטחון, בתרבות הישראלית, ובכל מקום כמעט? מי יעזור לו?
ננסה להיכנס לרגע לנעליו של נתניהו בעת שזכה בבחירות ב-96'. מבחינת רוב הגורמים הקובעים בישראל – תקשורת, אקדמיה, כלכלה, משפטים, ביטחון – למשרד ראש הממשלה נכנס נסיך האופל, זה שאחראי באופן ישיר או עקיף – תלוי במידת הנאמנות השבטית של בעל ההשקפה – לרצח ראש הממשלה הקודם. כדי להתרשם מתחושת המיאוס והאדנות כלפי העבד שהצליח למרוד באדוניו, כדאי להתבונן באחת מעבודותיו של חתן פרס ישראל, דוד טרטקובר, אחד משופרות השמאל היותר קיצוניים בישראל.
בכרזה שפרסם ביום השנה הראשון לרצח רבין קשר טרטקובר בין נתניהו למוסוליני, כלומר בין הימין הישראלי לפשיזם האירופי. אולם הוא לא הסתפק בכך, חלקה העליון של הכרזה – "לא נשכח" – שבו הופיע יצחק רבין, נצבע בצבעי דגל הלאום; בעוד שחלקה התחתון – "לא נסלח" – שבו הופיע נתניהו בצדודית דמוית מוסוליני, נצבע בצבעי אדום, שחור ולבן, צבעי הדגל של גרמניה הנאצית. ישראל השנייה, שלא נכנעה למסע השיסוי וההסתה ובחרה בהיגיון, נצבעה בצבעי הדגל הנאצי, ומנהיגה הוכתר כפיהרר יהודי.
אין המדובר כאן בניתוח אמנותי בלבד; כך רואה אותנו חלק נכבד מהשמאל הישראלי, אם לא בגלוי אז בסמוי. ישנם רגעים מכריעים שבהם מתפרץ הלא-מודע הפוליטי של קבוצה חברתית שלמה. אינני מתכוון רק לשיסוי ולהסתה המציירים את היריב הפוליטי כנאצי; זה הרי לחם חוקו של כל אידאולוג פנאט, גם אצלנו. אני מתכוון לקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלת ההשוואה המתועבת הזאת, לעומת ההכאה המתמידה על חזה הזולת ביחס לכרזה המפורסמת של רבין במדי S.S.. אצל טרטקובר ממוקם רבין למעלה בצבעי כחול לבן, ונתניהו למטה בצבעי גרמניה הנאצית; מלאך מול שטן, עולם עליון מול עולם תחתון, גן עדן מול גיהינום, סופר-אגו מול איד, אינטלקט אנושי מול יצרים חייתיים, רוחניות מול פגניות, מחנה השלום והתקווה מול מחנה הדם והמלחמה. או בקיצור: האדון והעבד.
אכן, טרטקובר היה ראוי לפרס ישראל שקיבל, ולו רק בשל יכולתו לבטא בגלוי את מה שרבים ממחנהו חשו בסמוי, במינון זה או אחר, כלפי נתניהו וכל המחנה שבחר בו. ישראל כזאת קיבל נתניהו כראש ממשלה. ניתן לתאר את אפקט ההפחדה היומיומי שספג ראש הממשלה הצעיר הזה בכל תחום שנגע בו. ייתכן שבישיבותיו הראשונות עם בכירי מערכת הביטחון, ראשי הצבא והשירותים החשאיים, נתנו לו להבין שלא יוכל לממש דבר ממשנתו האידאולוגית בלא מחיר כבד (אני משאיר לקוראים לחשוב מהו המחיר). לו? רצה נתניהו לעשות את הדבר ההגיוני ביותר – לבטל את הסכמי אוסלו ולשלוח את ערפאת וחבר מרעיו לכל הרוחות – לא יכול היה לעשות זאת, שכן גם אם רוב העם בחר בו, הייתה זו ישראל הראשונה שקבעה עבורו מערכת פוליטית ותרבותית לעומתית עד כדי הסתה.
האדון והעבד
לחרפתנו, דינם של יישובי יהודה, שומרון וחבל עזה נחרץ ברגע הקמתם. הפה שהתיר הוא הפה שאמר להחריב. לענייננו, אין זה משנה כלל שהליכוד הוא שהחריב בפועל, שכן זה בדיוק לוז טענתי – המחנה הנאו-שמרני מעולם לא היה עצמאי. תנועת העבודה הישראלית העניקה את הלגיטימציה הראשונית לתנועת ההתנחלות, וזו לא הפסיקה מעולם לבקש צידוק לקיומה מאנשי חניתה ונהלל. בהזדמנויות שונות כתבתי שדפוס ההתנהלות הפסיכו-פוליטי של הציבור הדתי (כמו גם של שאר הסקטורים המאכלסים את המחנה הניאו-שמרני) אל מול השמאל הישראלי מאופיין על פי המודל שהציב פרידריך הגל, אם כי בהקשר אחר: האדון והעבד. קיומו של העבד תלוי כל העת במבטו האדנותי של אדוניו; אליו הוא נושא את עיניו ומבקש אישור להצטיינותו, וממילא צידוק לקיומו. אגב, גם האדון זקוק לעבד כדי לאשר את אדנותו. הימין הישראלי בכלל, והציבור הדתי בפרט, היה מאז ומתמיד רק כינור שני במפעל הפלאים הציוני; תמיד הלך בעקבות ולא הוביל. בתודעתו שאף לחקות את האוונגרד, אבל אף פעם לא העז להשתחרר מפטרונותו (לאור זאת, אין ספק שרק אירוניה היסטורית – או רשעות – יכלה לעמוד בסוד בחירתם של עקיבא אלדר ועדית זרטל להכתיר את ספרם הפרובוקטיבי על מפעל ההתנחלות בשם "אדוני הארץ").
על רקע זה ניתן להבין תופעות פוליטיות רבות שהמשותף להן הוא האכזבה הגורפת ממנהיגי המחנה הלאומי. אלה על פי רוב לא הגשימו את הבטחותיהם לציבור שבחר בהם, במקרה הטוב; ולעתים קרובות הגשימו את סדר היום המדיני של המחנה האחר, זה שהובס בבחירות, אבל הוסיף לשלוט למעשה בכל מערכות החיים האחרות של המדינה. יחיאל קדשאי כתב בזיכרונותיו על מנחם בגין, שאמר עם כניסתו לראשות הממשלה "אני עוד אראה להם", בהתכוונו לכך שהוא יעשה את הבלתי-יאומן מבחינת השמאל הישראלי: יקבל את הנוסחה "שטחים תמורת שלום", שהייתה עד אז נחלת מחנה קטן בעם. כיצד ניתן להבין זאת אם לא באמצעות המנגנון הנפשי של העבד, המבקש להראות לאדוניו עד כמה הוא יכול להיות נאמן לו, או למצער למלא את מקומו באמונה? כך נהג גם שרון, ובוודאי אולמרט, שיודע שזו הדרך היחידה שלו לשרוד בשלטון (אפילו מנאמנותו הרגשית כלפי אהבתו הספורטיבית התנתק בעקבה של דקת הדומייה הרועשת, וכמה סמלי שהניתוק נעשה בשל זכרו של משיח ישראל הראשונה).
מודלים אביריים
שנתיים לאחר הגעתו לארץ פרסם הרב קוק את מאמרו הידוע "הדור", שבו ניתח את רוח התקופה כפי שהתבטאה בפועלם ובהגותם של חלוצי העלייה השנייה, אותו אוונגרד סוציאליסטי מדובר. אין בכוונתי לדון במאמר; הוא פרנס מאמרים ושיעורים לרוב. אולם ברצוני להתעכב על נקודה קטנה שנאמרה בעקיפין, ושהצביעה לטעמי על האג'נדה התרבותית הסמויה שהנחתה את הרב קוק בכל שנות התנהלותו מול היישוב היהודי החדש. כדרכו, ציטט הרב קוק פסוקים במאמר. כמו בכל כתיבה אינטרטקסטואלית, פסוקים אלה הם רק קצות קרחון, המזמינים את הקוראים המיומנים לראותם במקורם ולהעשיר בכך את הבנתם הכוללת של הרעיונות המנוסחים בגלוי.
אין ולא יכול להיות שינוי אמיתי במצב, ללא מאבק לשחרור התודעה השבויה של החברה הישראלית, שייעשה באמצעות התמודדות על מרכזי הייצור המתווכים של רשת הסמלים התרבותית לסוגיה: תקשורת, אקדמיה, מערכת המשפט, מערכות הצבא ושמירת הסדר הציבורי, ועוד
ובכן, באחד המקומות במאמר התייחס הרב קוק לדמותו של בניהו בן יהוידע, מגיבורי דוד המלך, שהתנ"ך מתארו כאיש רב פעלים. הפרק הזה בספר שמואל מונה את גיבורי דוד, ומפרט מקצת ממעשי הגבורה שעשו בשירות מלכם. על בניהו זה מספר הכתוב: "והוא ה?כה את איש מצרי אשר מרא?ה וביד המצרי חנית וי?רד אליו בשבט, ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (שמואל ב, כג כא). מה לקרבות אבירים תנ"כיים ולניתוח הרוחני הסוציו-פוליטי במאמר? הרב קוק הבין עוד באותה עת מה שלא הובן במשך מאה השנים שעברו מאז על ידי המחנה שנשא לכאורה את חזונו או חזונות קרובים אליו: כדי להתמודד עם אוונגרד אידאליסטי יש לסגל את שפתו שלו, כלומר כלי השיח של התקופה – כלי הנשק האינטלקטואליים – ובאמצעותם להיאבק על ההגמוניה התרבותית והפוליטית (גם לשיוכו הלאומי של היריב – "איש מצרי" – יש פשר אקטואלי, אבל זה כבר עניין למאמר אחר).
ובאמת, ניתן לפרש את כל התנהלותו של הרב קוק בשלושים שנות פעילותו האחרונות כניסיון לייצר אוונגרד אלטרנטיבי, ניסיון שלא צלח כידוע, הרבה בשל העובדה שבעוד שהרב קוק עמד מול אנשי העלייה השנייה כשווה מול שווים, הרי שגיסותיו המועטים אימצו עוד בראשית ההיסטוריה של היישוב העברי החדש עמדת נחיתות עקרונית, שתאפיין את התנהלותם הפוליטית של צאצאיהם עד היום. במונחים ספרותיים אפשר לומר שמדובר בשני מודלים של אבירות: הרב קוק הציע לאמץ את שיטתו של בניהו בן יהוידע, אולם תלמידיו וצאצאיהם הרוחניים בחרו להם אביר אחר, בעל דמות היגון, הלוא הוא מיודענו דון קישוט.
טרגי-קומדיה
הרומן שטווה מיגל דה סרוואנטס נקבע בתודעה המודרנית כקומדיה (מצחיקה עד דמעות, בתרגומו המופתי של חיים נחמן ביאליק לגרסה החלקית); אולם, כפי שהראה כבר ברוך קורצווייל, מדובר גם בטרגדיה. העובדה שדון קישוט אינו מחובר לתקופתו, ומנסה לשחזר תקופה אבודה שבה נלחמו אבירים במפלצות וזכו בתודתן של גבירות ענוגות, הולידה אמנם סצנות מצחיקות, אך כאן נעוץ גם השורש הטרגי: גיבורו של סרוואנטס חי את ערכי העבר בתקופה שבה ערכים אלה אינם רלוונטיים עוד. כך למשל הוא אינו מכיר את אויביו, ותחת זאת נלחם בענקים מרושעים שאינם אלא טחנות רוח. בעיקר יש להידרש לכלי נשקו וללבושו: האיש מזוין בכלי נשק ובשריון שהיו נהוגים מאות שנים קודם לכן, וגם אלה מתגלים בשעת משבר כגרוטאות שמתפרקות וחושפות את גופו לפגיעות ישירות.
לחינם אני מתפייט. אומר בבירור: הציבור הנאו-שמרני חי עדיין בתקופת האבן בכל הקשור להתמודדות עם המציאות הפוליטית והתרבותית המתגבשת בארץ. כלי נשקו ושריוניו שייכים לתקופות קדומות ואינם מצליחים לעמוד מול ארסנל הנשק המגוון של יריביו. אינני מתייחס לערכים הוותיקים ככאלה שעבר זמנם; אני מבקש לכוון את המבט אל התנאים שבמסגרתם עשויים ערכים אלה להתגשם. עוד בראשית המאה העשרים הבינו חלוצי העלייה השנייה שאם ברצונם לממש את תודעתם כאוונגרד וכקבוצה מובילה, עליהם להחיל זאת על תחום התרבות והמחקר. כך הוקמו כתבי עת והוצאות ספרים, כך תמכו ביוצרים שקידמו את ערכיהם ואף הדירו אחרים שחלקו עליהם. וכיום, למעלה ממאה שנים לאחר מכן, האם ניתן להצביע למשל על הוצאת ספרים רצינית אחת שאינה נשלטת בידי סדר יום ליברלי שמאלי?
כי זו השיטה שמעולם לא הוחלפה: ניסיון להשיג מטרות עכשוויות בעלות טווח קצר בלבד. לחשוב על המאחז הבא, על היישוב הבא, על מערכת הבחירות העומדת בפתח, על ההפגנה הבאה; כמעט תמיד להגיב, ואף פעם לא לפעול לטווח ארוך עם אורך נשימה פוליטי, ובעיקר תרבותי, מתוך ניסיון להקים תשתית תרבותית ומחקרית, שתיצור את התנאים ואת המסגרת להגשמתם של הערכים המדוברים.
כיתוב: ההיסטוריה הפוליטית והמדינית של ישראל נעה במסלול שונה לגמרי, והכרזות היקרות על האוטובוסים אינן מגרדות כהוא זה את דפוסי החשיבה של קובעי המדיניות
לעמדת הנחיתות הזאת הסברים רבים שלא ניתן לפרוס כאן, אולם בחשבון בן מאה שנים חייבים להודות שהן הציבור הדתי, הן הציבור החרדי, והן הציבור הימני – או כהגדרתי, הציבור הנאו-שמרני – לא הראו מעולם נטייה למנהיגות אמיתית של העם היהודי, ואני מתכוון למנהיגות לא רק במובן הפוליטי הצר. ביום הבחירות באה לידי ביטוי רק העוגה הצרה של החלוקה הסקטוריאלית בחברה, שדבר אין לה עם הובלה תרבותית, רוחנית ואינטלקטואלית של העם בגיא הצלמוות הפנימי והעולמי. מנגד, גם זאת יש להודות, האוונגרד הסוציאליסטי, על גלגוליו השונים בשמאל היהודי והישראלי, כן הראה מנהיגות מהסוג האמור, ואת המסורת הזאת הנחיל לצאצאיו עד היום. מסורת ההנהגה היא גם מסורת השמירה על מוקדי הכוח השונים בחברה, אלו שמניתי קודם – תקשורת, אקדמיה, משפט, ביטחון ועוד.
שלטון המיעוט
אגב שמירה על מוקדי כוח, עשר שנים משדר אורי אורבך בגלי צה"ל, עשר שנים שהאיש המבריק הזה נמצא בגטו מאולץ (גם "ידיעות אחרונות" מחביא אותו). בכל השנים הללו לא שמעתי אותו מנהל אחד ממשדרי האקטואליה היומיים. רזי ברקאי כי יצא לחופשה, מיד ימצאו לו מחליף, תאום פוליטי כמובן; אורבך לא בפנים. זו דוגמה אחת, אבל הקורא המעודכן יוכל בקלות להביא רבות נוספות.
דוגמה נוספת, בלתי צפויה, ממאחז ימני דווקא: בית אצ"ג. מי הופקד על מורשתו של נביא המחנה? גאולה כהן היא אמנם המנהלת, אבל האיש שהופקד על פרויקט הההדרה של עשרים הכרכים של כתבי אצ"ג הוא דן מירון, חוקר הספרות המשפיע ביותר בשלושים השנים האחרונות, אבל מה לעשות, מבחינה פוליטית הוא משתייך למחנה היריב, ורבים מתלמידיו נמנים על השמאל הרדיקלי. עניין זה נתפס כדבר טבעי. כאילו שהמשורר העברי החשוב ביותר במאה העשרים היה זקוק ללגיטימציה כלשהי ממישהו באקדמיה, יהיה זה החוקר המרכזי ביותר.
הלאה. איך זה שבארבעים השנים האחרונות לא קם ולו גוף תקשורת מרכזי אחד בעל אג'נדה הפוכה מעדר הערוצים והעיתונים הישראליים המצוי? העיתון היחיד שהיה לו פוטנציאל להתפתחות בכיוון, "מקור ראשון", מדשדש במקום מזה זמן רב, והסיבות ידועות.
ניתן להסביר הכל, אבל הנה גם בארצות הברית התלוננו על הטיה אנטי-אמריקנית של רשת CNN, ובתגובה הוקמה רשת החדשות Fox News שלאחרונה עברה את רשת CNN בפופולריות שלה. כיצד אפוא לא נקנה ערוץ 10 בראשיתו? וחשוב מזה, כיצד לא עבר בכנסת חוק "שמים פתוחים" בכל הקשור לשידורי רדיו וטלוויזיה? ושוב, לכל דבר יש הסברים, אבל מה נעשה עם התמונה הכללית המבהילה?
ככלל, לא יצרנו מעולם מערכת מתגמלת, שתציג תנאים כדאיים למנהיגים פוליטיים, לאינטלקטואלים, לאנשי תקשורת ואקדמיה, למשפטנים, ולשאר מובילים חברתיים, להזדהות בגלוי ובמפגיע עם המטרות הידועות של המחנה הנאו-שמרני. נכון להיום, כל מי שיזדהה בגלוי עם חלק מהמטרות הללו (הזדהות ברורה ולא עמומה) קטנו סיכוייו להשתלב בתקשורת, למצוא משרה באקדמיה ובמקומות נחשבים נוספים, או לקבל פרסים; קטנו סיכוייו למכור את ספריו או תקליטיו, או להגיש תכנית כלשהי ברדיו או בטלוויזיה, כמו גם לכתוב טור פוליטי קבוע בעיתון (הנה, למשל, "מקור ראשון", בדרך אופיינית לכלל הפעילות של המחנה הנאו-שמרני, מצפה מכותביו, בעלי הדעה, לעשות מלאכתם בהתנדבות, כמו לא נצרכו לפרנסה). למעשה, קטנו סיכוייו לקבל מקום לגיטימי בשדרה התרבותית והפוליטית של מדינת ישראל.
הציבור הנאו-שמרני התרגל לעובדת היותו במיעוט בכל הקשור למוקדי הכוח החברתיים והתרבותיים, למרות שלמעשה הוא הרוב הגדול במדינה. התמונה המייאשת הזו אינה עומדת להשתנות בעשור הקרוב. היא עשויה להשתנות בעוד כשני עשורים אם נפעל נכון, אבל עם מי אפשר לעשות זאת?
תודעה שבויה
היה זה הפילוסוף היהודי ארנסט קסירר, שקבע כי מותר האדם על שאר היצורים הוא בהיותו "יצור סמלי". האדם אינו חי יותר בטבע בלבד, אלא בעולם של סמלים, עולם המורכב מלשון, מיתוסים, אמנות ודת – "אלו החוטים השונים הטווים את רשת הסמלים, את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי". במקום לעסוק בדברים כשהם לעצמם, אמר קסירר, עסוק האדם במונולוג תמידי. הוא עטף את עצמו בצורות לשון, בדימויי אמנות, בסמלי מיתוס או בטקסי דת, עד שאין ביכולתו לראות או לדעת דבר שלא באמצעות אחד המתווכים המלאכותיים הללו.
אמנם איננו יכולים להימלט מזה; היכולת הסמלית היא שורש ההישגים המפוארים של האנושות, והיא גם מקור הניוון שלה, אולם אנחנו כן יכולים להחליט אלו סמלים יתווכו עבורנו את המציאות. במאה השנים האחרונות, לא המחנה הנאו-שמרני היה אחראי על הסמלים המתווכים של התודעה הציבורית בעם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט; ואני מתכוון לסמלים מעצבי תודעה המביאים למעשה הפוליטי ההיסטורי המוביל. כדי כך נשבתה התודעה הציבורית של החברה הישראלית, ובתוכה גם התודעה של יחידיה, ברשת התיווך הסמלית של העמדה הליברלית שמאלית, עד שלמעט קיטורים חסרי תועלת מתקבל הדיכוי הזה בטבעיות שקטה.
כי זו השיטה שמעולם לא הוחלפה: ניסיון להשיג מטרות עכשוויות בעלות טווח קצר בלבד. לחשוב על המאחז הבא, על היישוב הבא, על מערכת הבחירות העומדת בפתח, על ההפגנה הבאה; כמעט תמיד להגיב, ואף פעם לא לפעול לטווח ארוך עם אורך נשימה פוליטי, ובעיקר תרבותי
ההתקוממות היחידה כמעט נגד המצב היא בפעילות ההתיישבותית, ולולא דמסתפינא הייתי טוען שגם זה בעטיו של השמאל הישראלי, שנוח לו לתעל את מעט האנרגיה שנותרה במחנה הפוליטי היריב למטרות קטנות, בעוד הזירה העיקרית נותרת ללא מאבק אמיתי ומשמרת את ההגמוניה המוחלטת שלו גם להבא.
אומר שוב: אין ולא יכול להיות שינוי אמיתי במצב, ללא מאבק לשחרור התודעה השבויה של החברה הישראלית, שייעשה באמצעות התמודדות על מרכזי הייצור המתווכים של רשת הסמלים התרבותית לסוגיה: תקשורת, אקדמיה, מערכת המשפט, מערכות הצבא ושמירת הסדר הציבורי, ועוד. עד אז, דומה, אנחנו נידונים לחסדי טעויותיו של האח הגדול השולט בהיסטוריה היהודית מזה למעלה ממאה שנה. "טעויותיו" אמרתי, שכן רק כך אפשר להסביר מדוע נעקרו יישובי גוש קטיף רק לפני כשנתיים ולא עשרים שנה קודם… בכל מקרה, התנהלותה של מדינת ישראל לטווח הארוך אין לה דבר עם שאיפותיו של המחנה הנאו-שמרני, המוסיף לבזבז את מרצו המועט (וכספו) על מטרות דמה עכשוויות.
נכון לעכשיו, כמאה שנה לאחר ראשית העלייה השנייה, אני מצטער לומר שהובסנו. רק אם נכיר בנחיתותנו, בתודעה השבויה שלנו, בעובדת היותנו מריונטות של היסטוריה שלא אנחנו מובילים אלא יריבנו הפוליטיים והתרבותיים, וכל פעולותינו הן רק תגובות לכך – נוכל להתחיל במאבק האמיתי. יכול להיות שקבוצה זו או אחרת מצליחה מעת לעת לתפוס מאחז מסוים או גבעה, אבל מגוש קטיף למדנו שגורלן של ההיאחזויות הללו, כמו של כלל ההתישבות החדשה, ייקבע במקומות אחרים, עוינים, שבהם אין דריסת רגל לציבור הנאו-שמרני.
השקעה לטווח ארוך
אם עד כה נדמה לקוראים שהדברים נאמרים מתוך ייאוש, הם אינם טועים; אולם הייאוש הזה עשוי להוביל לפעולה עמוקה ואפקטיבית הרבה יותר ממה שנעשה עד כה. עדיפה פעולה מתוך ראייה מפוכחת, על פני חלומות וחזונות שבשעת משבר נחשפים בקלונם. יש מה לעשות. תכניות מפורטות מועלות בפורומים שונים, אבל הצלחתן תלויה רק בהכרה הכואבת במצב העגום ובהשקעה לטווח ארוך. עד אז, כך מסתבר, לא משנה לאן נוטה לבו של נתניהו; גם אם ייבחר לראשות הממשלה בשנים הקרובות, הוא יהיה בודד ומותקף כפי שהיה בכהונתו הראשונה. מאום לא נעשה לתקן את המצב מאז. אכן, לא רק נתניהו, אלא כלל המחנה הנאו-שמרני יוסיף לפזול שמאלה, שכן מזה כמאה שנה נמצאות מנגד רק גרוטאות שריונו הטרגי של דון קישוט.
