זכותנו על הארץ – מתוך של תנועת "אם תרצו"
זכותנו על הארץ
"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים… לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו"…
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.
חכם מה הוא אומר –
מהם עיקרי המורשת שלנו? שלושת העיקרים הם: עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, המשולבים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
רשע מה הוא אומר –
האומנם לנו ורק לנו זכות לאומית בלעדית על ארץ ישראל? אכן כן, גם בראייה היסטורית, משפטית ואמונית – כפי שנפרט בשער זה, וכל המוציא עצמו מהכלל כופר בעיקר.
תם מה הוא אומר –
מהו הקשר בין העם לבין ארצו ומורשתו? הקשר מתבטא באמונת הדורות בגאולה בארצנו וכן בשיבת ציון שתתעצם עד שהעם ישוב ארצה.
ושאינו יודע לשאול מה הוא אומר –
האם לא די בכך שהשגנו עצמאות? את פתח לו: לישראל יש חזון והוא לשלב בין העם, מורשתו וריבונותו בארצו, כדי להקים חברת מופת שתהיה אור לגויים.
הזכות מעוגנת בתנ"ך ובהיסטוריה
זכותנו על ארץ ישראל נובעת מהתנ"ך ומההיסטוריה. הארץ הובטחה לאברהם, ליצחק וליעקב, שהוא ישראל – הבטחה המעוגנת בתנ"ך שמקובל על שלוש הדתות המונותיאיסטיות. זכות זו היא שהִתוותה את מהלכי העם מיציאת מצרים, דרך הקמת מלכות בית דוד לפני 3,000 שנה ועד הציונות; היא חיה בלבבות של דורות יהודים והיא מנחה גם אותנו. בארץ ישראל התגבשו בני-ישראל לעם ובה חידשו את תחייתם הלאומית. ארץ ישראל היא מכורתו של העם מזה 3,900 שנה; אין תקומה לישראל ללא חירות בארצו ואין חירות בארצו ללא תחיית מורשתו.
"לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת"(בראשית ט"ו, א'-י"ח).
ממצאים היסטוריים רבים שחשפו ארכיאולוגים בכל רחבי ארץ ישראל מאשרים את עיקרי הסיפור התנכ"י, על חייו של עם ישראל בארצו. הממצאים, לאורך 3800 השנים האחרונות, מספרים על אבות האומה (מערת המכפלה), יוסף (שכם), "ישראל" (אסטלה, מימי פרעה מרנפתח), מזבח יהושע בן נון (הר עיבל), עיר דוד (למרגלות הר הבית), "בית דוד" (תל דן), ביצורי שלמה (מגידו, תל חצור, תל גזר), בית "עומרי" (מצבת מישע מלך מואב מימי אחאב מלך ישראל), שני בתי-המקדש, ממלכת החשמונאים (ירושלים), המרד הגדול (מצדה, גמלא), בר כוכבא ותקופת התלמוד ולאחריה. כמו כן נתגלו שרידיהם של מאות בתי כנסת בכל הארץ, עדות לחיים יהודיים רצופים ותוססים – טיפה בים הגדול של עדויות על עַם ישראל שחי ופעל בארצו.
הזכות על פי המשפט הבין-לאומי
הכרה של האומות בזכותנו על ארץ ישראל ניתנה גם בהיסטוריה המודרנית כמה פעמים. ב"הצהרת בלפור" של משרד החוץ הבריטי מ-2.11.1917 (תרע"ז) נאמר: "ממשלת הוד-מלכותו רואה בעין יפה את כינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (ככינוי לחבל ארץ, לא לישות לאומית), ותעשה את מיטב מאמציה לסייע בהשגת מטרה זו…". ההצהרה מכירה בזכויות הלאומיות של העם היהודי בלבד, בעוד שלעדות הלא יהודיות מוקנות רק זכויות אזרחיות ודתיות. הצהרת בלפור קיבלה תוקף משפטי והכרה בין-לאומית ב-19 באפריל 1920 בוועידת סן רמו (ועידת המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה), שבה קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל. כל 51 מדינות חבר הלאומים אישרו פה אחד את מתן "המנדט על פלשתינה" לבריטניה ב-24.7.1922 (תרפ"ב). בהחלטה זו נאמר: "ניתנת בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".
מנדט זה העניק ליהודים, ורק להם, זכויות פוליטיות בפלשתינה, לרבות הזכות הבלתי ניתנת להפקעה להתיישב בכל מקום בה. המנדט, דהיינו כתב המינוי, מטיל על בריטניה את האחריות להוציא לפועל החלטה זו ולסייע בהקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ב-30.6.1922 אימצה ארה"ב את ה"מנדט על פלשתינה" ובכך אישרה את הזכות של יהודים להתיישב בכל מקום בפלשתינה. בהחלטה משותפת של שני בתי הקונגרס של ארה"ב נאמר: "ארצות הברית של אמריקה תומכת בכינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". ב-21.9.1922 חתם נשיא ארה"ב וורן ג. הרדינג על ההחלטה המשותפת לאשר את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ובכך ניתן תוקף של חוק להחלטה המעניקה זכות מדינית על הארץ ליהודים בלבד. ב-2.3.1925 חתם הנשיא האמריקאי קאלוין קולידג' על אמנה אנגלו-אמריקאית הנוגעת לפלשתינה. האמנה כוללת את הנוסח המלא של "המנדט על פלשתינה" ומחייבת את ארה"ב ובריטניה עד היום.
ארץ ישראל ההיסטורית משתרעת על שתי גדות הירדן, לרבות רמת הגולן, וגבולותיה חופפים את המנדט הבריטי. בשנת 1922 קרעו הבריטים את א"י המזרחית, ששיטחה גדול פי שלושה מארץ ישראל המערבית, בניגוד למנדט שקיבלו מחבר הלאומים (השינוי אושר בדיעבד על ידי חבר הלאומים). כך הקימו את מדינת "ירדן" כממלכה מלאכותית שערביי ארץ ישראל מהווים בה כיום כ-70% מהאוכלוסייה. לפיכך, ניתן לראות בהפקעת ארץ ישראל המזרחית לטובת מדינת ירדן מעין פשרה היסטורית בין ישראל לערבים.
| המנדט שקיבלו הבריטים מחבר הלאומים.
השטח ממערב לירדן הוא רק רבע משטח המנדט. |
ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל לא עברה כל שינוי בחוק הבין-לאומי והיא תקפה גם כיום. זכות זו שניתנה במסגרת המנדט הבריטי נשארה בתוקפה גם לאחר פירוקו של חבר הלאומים: סעיף 80 במגילת היסוד של האו"ם מכיר בכל הזכויות שניתנו לעמים במסגרת המנדטים שחבר הלאומים אישר ואף אוסר לבצע בהן שינויים, אלא בהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר. סעיף 80 כחלק ממגילת היסוד עולה לאין שיעור בתוקפו על כל החלטה של עצרת האו"ם, שהיא בחזקת המלצה בלבד, וכן על החלטות של מועצת הביטחון. גם בית הדין הבין-לאומי לצדק ICJ)) היושב בהאג אישרר את משמעותו ותקפותו שלסעיף 80 בשלוש פסיקות שונות (בתאריכים 11.7.1950, 21.6.1971, 9.7.2004).
היעדר זכות של הערבים על ארץ ישראל
האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל הייתה דלילה ביותר עד שלהי המאה ה-19. רובה המכריע של ההגירה הערבית בא בעקבות הצמיחה שיצרה העלייה הציונית, ומהגרי העבודה הערבים התמקמו בשכונות פחים בפאתי הערים היהודיות. בניגוד למגילת היסוד של האו"ם ולהחלטות קודמות שייעדו את פלשתינה לעם היהודי, התקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 תכנית החלוקה של האו"ם. התוכנית הכירה בזכותנו להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל בלבד, ובמקביל העניקה לערבים על חשבונה של ישראל את רוב רובה של ארץ ישראל המערבית שאינו מדְבר.
למרות ששטח המדינה היהודית קוצץ באופן קיצוני לכ-55% מהשטח ממערב לירדן, לאחר שעבר הירדן המזרחי קוצץ כבר קודם לכן ב-1922, על אף שהמדינה המיועדת (ראו מפת החלוקה) לא כללה את ירושלים, הגליל המערבי, מזרח הנגב והערים נהריה, יפו, אשדוד ובאר שבע, ועל אף שגבולות החלוקה לא הקנו רציפות גיאוגרפית ולא אִפשרו הגנה על המדינה – היישוב היהודי תמך בהחלטה. אולם, ערביי ארץ ישראל יחד עם מדינות ערב דחו את התוכנית. במקום להקים מדינה לערביי ישראל בשטח שהוקצה להם, הם יצאו למלחמת שמד כדי למחוק את מדינת היהודים שזה עתה קמה.
בדחיית הצעת החלוקה וביציאה למלחמה כדי למנוע את ביצועה ויתרו ערביי ישראל על הצעה זו, שכן לפי החוק הבין-לאומי תוכנית החלוקה היתה בגדר המלצה בלבד ודחייתה מבטלת אותה, בנוסף אין התוקפן זכאי לפרס. הכיבוש הירדני של יהודה, שומרון ומזרח ירושלים לא הוכר בעולם והנו בלתי חוקי. ירדן עצמה ויתרה על טענתה לריבונות בשטחים אלה בשנת 1988.
|
תוכנית החלוקה של האו"ם |
שטחן של 23 מדינות ערב גדול פי 500 משטח מדינת ישראל
השקר שביסוד "זכות השיבה" וההנצחה המכוונת של בעיית "הפליטים" רובם המכריע של ערביי ארץ ישראל עזב את מקומות מגוריו מרצון במלחמת תש"ח (1948), כדי להיענות לקריאתם של מנהיגי מדינות ערב ו"הוועד הערבי העליון" של ערביי ישראל שהכריזו מלחמה על ישראל ועודדו אותם "להתפנות זמנית כדי לחזור עם הצבאות הערביים המנצחים". עם כישלונם במלחמת תש"ח התאחדו חלק מהעוזבים עם משפחותיהם מעבר לגבול ישראל. חלקם התקבצו במחנות, וכך נוצרה בעיית "הפליטים". "זכות השיבה" לה טוענים ערביי ארץ ישראל צריכה אפוא להיות זכות שיבה לארצות ערב מהן היגרו הערבים ארצה בשל השגשוג הכלכלי שיצרה הציונות. מי שעונים להגדרה של פליט הם כ-850 אלף יהודים שחיו דורות רבים במדינות ערב ונאלצו לברוח מהן בחוסר כל בשל התעצמות הרדיפות נגדם, כשרבים משאירים מאחור רכוש רב; מתוכם למעלהמ-600,000 עלו ארצה לאחר הקמת המדינה. כך נוצר אפוא בפועל מצב של חילופין אזרחים בין ערביי ארץ ישראל לבין יהודי ארצות ערב שעלו ארצה. בעוד שהאחרונים נקלטו על ידי היישוב בארץ, הרי שערביי ארץ ישראל נדחו על ידי מדינות ערב שסירבו לקולטם. יהודי ערב לא זכו להכרה כפליטים ולסיוע בין-לאומי כלשהו, לעומתם, זכו ערביי ארץ ישראל להכרה כפליטים ולתמיכה עצומה ומתמשכת. |
||
באו"ם קיימת מאז הקמתו נציבות לפליטים (UNHCR) הדואגת לקליטה ושיקום של כל הפליטים בעולם. ההגדרה של האו"ם לפליט היא: "אדם הנעקר מארצו, שבה שָכַן קודם כתושב קבע". אולם ערביי ישראל, שהתרכזו במחנות לאחר תבוסתם במלחמה, לא ענו בשום מובן להגדרה זו: הם לא היו תושבי קבע ורובם לא נעקרו ממקומותיהם בכוח. לפיכך, הקים האו"ם באופן חריג ביותר סוכנות מיוחדת (UNRWA) המטפלת אך ורק בהם. סוכנות זו החְריגה את המושג פליט וקבעה עבור תושבי המחנות הגדרה מיוחדת שלפיה גם מי ששהה בארץ ישראל שנתיים (מיוני 1946) בלבד יוכר כפליט. בניגוד ל-UNHCR ששיקמה עשרות מיליוני פליטים בעולם, אונר"א, שמספר עובדיה ותקציבה לפליט גבוהים בהרבה, אינה מנסה כלל לשקם את ה"פליטים", אלא מממנת את כלכלתם ללא הגבלת זמן. להימנעות זו משיקום הפליטים יש מטרה פוליטית, והיא להנציח את הבעיה כנשק נגד ישראל. זאת ועוד, בניגוד לכללים החלים על כל הפליטים בעולם, דהיינו שמדובר במעמד אישי שאינו ניתן להעברה, אונר"א מכירה גם בצאצאי ה"פליטים" כפליטים ובכך מנפחת את ממדי הבעיה מכ-600 אלף פליטים לכ-5 מיליון (לדבריה). כדי להעצים את מספר הפליטים אונר"א אינה מבטלת את מעמד הפליט בשום נסיבות: לא כשהוא מקבל אזרחות ממדינה מארחת, לא כשצבר הון ונכסים ואפילו לא כשהורשע בפשע או עסק בטרור.
שורש הסכסוך: שנאת ישראל ולא מחלוקת על שטחים
ההתנכלות של ערביי ישראל למפעל הציוני לא החלה אחרי מלחמת ששת הימים וגם לא עם הכרזת העצמאות, אלא באה לידי ביטוי חריף כבר במאורעות הדמים של שנות ה-20 וה-30
(1921-1920, 1929 וכן 1939-1936). את המאורעות הללו הוביל חג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, אשר שִלהב את הרוחות באמצעות תעמולה ששילבה מוטיבים אנטישמיים נאציים עם ביטויי שנאה ליהודים הלקוחים מהאסלאם. למרות ההסתה להשמדת המפעל הציוני, החלה לחלחל לתוכנו כבר בשנת 1929 (באמצעות 'ברית שלום'), המחשבה שהציונות אינה צודקת ויש להכיר בתביעות הערבים. באמצע שנות ה-70, בִּגְבוֹר התעמולה הערבית ונוכח השכחה שבה לקינו ביודעין ובלא יודעין, התנחלו מחשבות כפירה כאלה בלב היהודי הרחום והתגשם בנו המדרש הידוע "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".
בהכירם היטב את העובדות ההיסטוריות שצוינו לעיל, הביעו כמה ממנהיגי היישוב עמדה נוקבת באשר למגמה מסוכנת זו. נציין להלן שניים מהבולטים בתנועת העבודה, את המשורר נתן אלתרמן ואת ברל כצנלסון המנהיג והוגה הדעות, אשר התריעו בפני האיום הפנימי החמור ביותר על ישראל: אובדן התחושה של צדקת הדרך ביחס לערביי ישראל ולערבים בכלל.
עיקרי השער
זכותנו הבלעדית על ארץ ישראל מעוגנת בתנ"ך וב-3,900 שנות היסטוריה. אומות העולם הכירו בזכות בלעדית זו כמה וכמה פעמים במהלך המאה ה-20: החל בהצהרת בלפור (1917), דרך החלטת כל מדינות חבר הלאומים לאשר את המנדט הבריטי (1922) ועד סעיף 80 במגילת היסוד של האו"ם (1945). זכות זו חלה במקור גם על ארץ ישראל שממזרח לירדן, הגדולה בשטחה פי שלושה מארץ ישראל המערבית, אשר הופקעה מאתנו בשנת 1922 לטובת מדינת ירדן.
האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל היתה דלילה ביותר עד שלהי המאה ה-19. רובה המכריע של ההגירה הערבית בא בעקבות הצמיחה שיצרה העלייה הציונית, ומהגרי העבודה הערבים התמקמו בשכונות פחים בפאתי הערים היהודיות. רוב אזרחיה של ירדן כיום הם צאצאי הערבים שהיגרו לארץ ישראל המנדטורית לאחר תחילת העלייה הציונית. אפשר לראות בהפקעה של ארץ ישראל שממזרח לירדן מעין פשרה היסטורית בין ישראל לערבים.
זכותנו על ארץ ישראל תקפה מבחינה משפטית ולמעשה רק התחדדה נוכח מעשי תוקפנות חוזרים ונשנים של מדינות ערב וערביי ארץ ישראל בשל שנאתם לישראל. מאורעות הדמים החלו כבר בשנות ה-20 וה-30 (הרבה לפני שנוצרו גבולות 1967) ונועדו למנוע את הקמת המדינה – זעירה ככל שתהיה, ללא שטחי יהודה ושומרון, הנגב, הגליל המערבי וירושלים העתיקה – ולחסלה לאחר הקמתה. נוכח תקיפת היישוב היהודי עם הכרזת המדינה על ידי ערביי ישראל ושבע מדינות ערב, התפנו כ-600 אלף ערבים כדי "לחזור עם הצבאות הערביים המנצחים". "זכות השיבה" אשר לה טוענים ערביי ארץ ישראל צריכה אפוא להיות לארצות ערב מהן באו.
כ-600 אלף יהודים שחיו דורות רבים במדינות ערב נאלצו לעזוב עם הקמת המדינה בשל התעצמות הרדיפות נגדם ועלו ארצה בחוסר כול, כשרבים משאירים מאחור רכוש רב. בפועל נוצר אפוא מצב של חילופי אזרחים בין ערביי ארץ ישראל שנטשו בתש"ח לבין יהודי ארצות ערב. בעוד שהאחרונים נקלטו על ידי היישוב בארץ, הרי שערביי ארץ ישראל נדחו על ידי מדינות ערב שסירבו לקולטם. בעוד שיהודי ערב לא זכו להכרה כפליטים ולסיוע בין-לאומי כלשהו, זכו ערביי ארץ ישראל להכרה כפליטים בניגוד לקריטריונים של האו"ם. ארגון אונר"א שהוקם למען "הפליטים הערביים" תומך בהם בסכומי עתק ונמנע משיקומם. מטרתה של מדיניות זו היא לשַמר את ה"פליטים" כאויב נצחי של ישראל.
אי הכרה בזכותנו על הארץ גורמת לתופעה של החרמת תוצרת ישראל, תחילה על ידי "החרם הערבי" וכיום על ידי ניסיונות לחרם בחלק ממדינות המערב. לפיכך, כמו בראשית הציונות, חשוב לעודד עבודה עברית ולחזק את תוצרת ישראל.
מקורות לקריאה: זכותנו על הארץ
| נתן אלתרמן, אז אמר השטן: הקראה | |
| אָז אָמַר הַשָׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכַל לוֹ. אִתּוֹ הָאוֹמֶץ וְכִשְרוֹן הַמַּעֲשֶׂה וְּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ. |
|
| וְאָמַר: לֹא אֶטֹּל אֶת כּוֹחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג וְלֹא מֹרֶך אָבִיא בְתוֹכוֹ וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְמִקֶדֶם, רַק זאֹת אֱעֶשֶׂה: |
אַכְהֶה מוֹחוֹ וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כַּך דִּבֵּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְקוּמוֹ לְבַצֵּע הַמְּזִימָה. |
ברל כצנלסון (1936) – על ההזדהות עם ערביי ישראל
"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה, שִכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?… כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט."..
בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים (1896)
"במשך כל ההיסטוריה שלהם לא פסקו היהודים מלחלום חלום מלכות: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. כעת שומה עלינו להראות כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור יום. לכן אני מאמין כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים. היהודים הרוצים תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף-סוף כבני חורין על אדמתנו אנו".
שירה: זכותנו על הארץ
| יורם טהרלב, קום והתהלך בארץ; לחן – יאיר קלינגר | |||
| קוּם וְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ בְּתַרְמִיל וּבְמַקֵּל
וּוַדָּאי תִּפְגֹּשׁ בַּדֶּרֶך שׁוּב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יְחַבְּקוּ אוֹתְּךָ דְּרָכֶיהָ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הִיא תִּקְרָא אוֹתְּךָ אֶלֶּיהָ כְּמוֹ אֶל עֶרֶשׂ אַהֲבָה. וְאוֹתָה פִּסַּת הַסֶּלַע הַנִּצְרֶבֶת בַּחַמָּה וּמִתַּחַת לָאַסְפַלט, וּלְבִנְיְנֵי הָרַאֲוָה מִסְתַּתֶּרֶת הַמּוֹלֶדֶת בַּיְּשָׁנִית וַעֲנָוָה. |
קוּם וְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ בְּתַרְמִיל וּבְמַקֵּל
וּוַדָּאי תִּפְגֹּשׁ בַּדֶּרֶך שׁוּב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. יְחַבְּקוּ אוֹתְּךָ דְּרָכֶיהָ שֶׁל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הִיא תִּקְרָא אוֹתְּךָ אֶלֶּיהָ כְּמוֹ אֶל עֶרֶשׂ אַהֲבָה. עוֹד שׁוֹמְרִים אֶת חֲלוֹמָה וַחֲלוֹמֵנוּ הַיָּשָן וְגַגּוֹת אוֹדְמִים עַל הַר וִיְלָדִים עַל הַשְּׁבִילִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָלַכְנוּ עִם חֲגוֹר וְתַרְמִילִים. |
||
| שאול טשרניחובסקי, אומרים ישנה ארץ; לחן – נעמי שמר | |
| אוֹמְרִים: יֶשְׁנָה אֶרֶץ, אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ… אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ, אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ? אוֹמְרִים: יֶשְׁנָה אֶרֶץ, עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה. אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה, נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס– פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא. |
"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא! שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי! אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים, אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי"? עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא, אוֹמֵרלוֹ הָרַבִּי: "כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַתָּה הַמַּכַּבִּי"!
|
