למה בג״ץ היה שותף למחדל – ולמה הוא דורש ועדת חקירה ממלכתית
שליטה דרך משפט, הסתרה דרך ועדות
הוויכוח סביב חסימת מבקר המדינה איננו טכני. הוא איננו עוסק בסעיף כזה או אחר של סמכות. הוא נוגע בשאלה עמוקה הרבה יותר: איזה תפקיד בג״ץ תפס לעצמו בעשורים האחרונים – ואיך התפקיד הזה תרם, במישרין ובעקיפין, לאחד המחדלים החמורים בתולדות המדינה.
בג״ץ לא עמד מהצד – הוא עיצב מציאות
במשך שנים ארוכות, בג״ץ לא הסתפק בשיפוט בדיעבד. הוא עיצב מדיניות בזמן אמת:
מדיניות ביטחונית, מדיניות הגירה, כללי פתיחה באש, מדיניות מעצרים, מדיניות הריסה, מדיניות תגובה לטרור.
כל אלה לא נקבעו רק על ידי הממשלה והצבא – אלא תחת איום מתמיד של עתירות, צווים, “איזונים”, ופסיקות שחדרו עד לרמת הפקודה בשטח.
התוצאה:
שיקולים משפטיים גברו על שיקולים מבצעיים
קצינים ודרגים בכירים למדו “לחשוב בג״ץ”
יוזמה הוחלפה בזהירות
הרתעה הוחלפה בפרשנות משפטית
זהו לא ניתוק מהמחדל. זו השתתפות מבנית בו.
זכות העמידה – השער שדרכו הכול נכנס
אחת מאבני היסוד של המהפכה השיפוטית היא הרחבת זכות העמידה. המשמעות פשוטה:
כמעט כל אחד – גם מי שאינו נפגע ישיר – יכול לעתור לבג״ץ.
בפועל, זה פתח את שערי בית המשפט:
לעמותות פוליטיות
לארגונים אידיאולוגיים
ולגופים שממומנים, במישרין או בעקיפין, על ידי מדינות זרות
כך נוצר מצב חסר תקדים: מדיניות ביטחונית ישראלית מעוצבת דרך עתירות שמקורן מחוץ לריבונות הישראלית.
כך מדינות זרות משפיעות – בלי להיבחר
מדינות זרות אינן יכולות להצביע בכנסת.
אבל הן כן יכולות:
לממן עמותות
להגיש עתירות
לקבוע סדר יום משפטי
ולהשפיע על מדיניות דרך פסיקות בג״ץ
כאשר בג״ץ מקבל כל עתירה בשם “האינטרס הציבורי”, הוא למעשה מעביר כוח פוליטי מגורמים נבחרים לגורמים לא נבחרים – ולעיתים לא ישראלים כלל.
זה אינו תיאור תיאורטי. זה מנגנון עובד.
למה ועדת חקירה ממלכתית נוחה לבג״ץ
כאן נכנסת הדרישה העיקשת לוועדת חקירה ממלכתית.
לכאורה – כלי לבירור אמת.
בפועל – כלי לשליטה.
ועדת חקירה ממלכתית:
מוקמת בהחלטת נשיא העליון
מורכבת משופטים או מי שמונו על ידם
קובעת את סדר היום
מחליטה את מי מזמנים ואת מי לא
ומה חשוב – ומה “חורג מסמכות”
זו אינה ועדה חיצונית למערכת.
זו בדיקה עצמית של הממסד על ידי עצמו.
מה ועדה כזו לא תבדוק
ועדת חקירה ממלכתית לא תבחן ברצינות:
את תרומת בג״ץ לשחיקת ההרתעה
את השפעת זכות העמידה על קבלת החלטות ביטחוניות
את חדירת המשפטיזציה לשיקול הדעת הצבאי
את השפעת גורמים זרים דרך עתירות
לעומת זאת, מבקר המדינה כן יכול.
דווקא משום שהוא גוף ביקורת מנהלי, לא שיפוטי, ולא כפוף לאג׳נדה של בג״ץ.
ולכן – הוא חייב להיעצר.
חסימת המבקר = הגנה עצמית
כשבג״ץ חוסם את מבקר המדינה, הוא לא מגן על “הליך תקין”.
הוא מגן על עצמו.
בדיקה מערכתית אמיתית עלולה להראות שהמחדל לא התחיל בלילה אחד, ולא נגמר בגדר.
שהוא תוצאה של שנים של תפיסה משפטית שמנעה הכרעה, בלמה יוזמה, והעדיפה ניהול סכסוך על פני הכרעת אויב.
זו אמת מסוכנת.
סיכום: המאבק האמיתי
הוויכוח איננו על ועדה כזו או אחרת.
הוא על מי בודק את השלטון – ומי חסין מביקורת.
אם בג״ץ יחליט מי בודק, מתי בודקים, ואיך בודקים –
אין ביקורת. יש שליטה.
הציבור מבין זאת.
ולכן הדרישה לבירור אמת אמיתי – ולא מבוים – רק תלך ותתחזק.
