אתגרי זיכרון השואה בעידן הניו-מדיה

שתפו:

כתב: דב טרכטמן

זיכרון השואה נמצא תחת מתקפה מתמדת מצד מכחישי שואה בעלי אינטרסים שונים. כאלו שרוצים לנקות את כפיה של גרמניה הנאצית, אנטישמיים ששונאים את העם היהודי, אנשים שמאמינים שמדובר בחלק מקונספירציה בינלאומית חובקת עולם, ואנשים שחושבים שהשואה היא ההצדקה היחידה והבסיס להקמתה של מדינת ישראל. לאורך השנים הטקטיקות של הפצת דיסאינפורמציה על השואה השתנו, הטכניקות השתכללו כל זאת לצד צמיחת אפיקי תקשורת והפצת מידע חדשים. אך לצד הניסיונות הללו לעוות, לסלף או למחוק כליל את זכרון השואה צמחו גם ניסיונות שונים להעביר את מסר השואה הלאה.

 

כיום, עשרות שנים לאחר זוועות השואה ולסיומה של מלחמת העולם השניה, נראהה שהעולם מתחיל לשכוח את זוועות הנאצים, את מה שנעשה לעם היהודי, והמידע לא מועבר בצורה מסודרת לדורות הבאים ברוב המדינות. סיורים ייעודיים או הקמה של מוזיאונים אינם עומדים בפרץ מול השכחה מצד אחד, או התעמולה הגועשת באינטרנט וברשתות החברתיות בפרט. מסרטי קונספירציה "תיעודיים" ברשתות כמו יוטיוב, לצד "ממים" המזלזלים או מכחישים את השואה באינסטגרם, דיונים בפורמים עם נתונים ממקורות מפוקפקים ולא מבוססים ועד הודעות טוויטר שמבטאות בורות או סילוף מוחלט של ההיסטוריה. לאמת ההיסטורית יש מעט מאד אפיקים להגיע להמונים. וגם כשמוצאים דרך, מה בדיוק עושים?

 

נחזור כמה חודשים אחורה, לסערה בארה"ב שהתעוררה בעקבות הרומן הגראפי Maus. הרומן הגראפי, מציג עלילה המתרחשת בשואה, תוך שימוש באיקונוגרפיה המזוהה בשואה. הסערה פרצה לאחר שבית ספר ביקש להחרים את "מאוס", דבר שהוביל לסערות תקשורתיות לאחר שהחלו דיונים על "מהי השואה", "מי המקרבן ומי הקורבן". באחד מרגעי השיא של הסערה, השחקנית והמגישה וופי גולדברג, אפרו-אמריקנית, מסגרה את השואה כ"אלימות בין לבנים כלפי לבנים". חשוב לציין, שסערות סביב הרומן היו קיימות עוד בצאתו, בעיקר על השילוב בין המדיום והתוכן. אך הספר זכה להכרה וזכה בפרס פוליצר בשנת 1992.

 

כנראה שבזכות אותה הצלחה תרבותית ומסחרית, החרם והסערות סביב "מאוס" הוביל לתגובת נגד רחבה שהתבטאה בעידוד ילדים ונערים לרכוש את הספר, לשאול אותו מהספריות המקומיות, והיו כאלו שנרתמו להפיץ אותו בכמויות נרחבות לכל דורש בחינם או עלות סמלית ואנשים רבים ביטאו את אהבתם ליצירה. מדובר בנקודה חשובה, כי מצד אחד השתמשו במוצר ומדיום קיים – רומן גראפי – שנגיש מבחינה פרשנית כמעט לכולם (המון איורים, מעט מלל) כדי לייצג את השואה, וכדי לעמוד מול חרמות, סילופים והכחשת שואה השתמשו ברשתות החברתיות השונות כדי להעלות מודעות לקיומו של הרומן, להפצה ומכירה שלו, חלוקה שלו, ולתזכר שהוא גם זמין בספריות רבות ברחבי ארה"ב. השילוב בין ניו-מדיה, למדיה אחרת עזר לקדם ולהנחיל לדורות חדשים מידע על השואה וזוועותיה, גם אם זה במסגור מאד מסוים. מידע שיתכן ואולי לא היו נחשפים אליו כלל, אילולא המענה הרחב לסערות התקשורתיות "בעולם המבוגרים" של אולפני חדשות ותכניות פאנל.

 

אך האם הגישה הזו להנחלת זכרון השואה והעברת המידע מספיקה? לא בטוח, יש גם מקרים של גישות אחרות שהעלו את זכרון השואה והייצוג שלה לתודעה העולמית ובעיקר מול קהלים צעירים. ב-2017 האמן שחק שפירא הקים מיזם באינטרנט שנקרא Yolocaust, הלחם בין ראשי התיבות של הביטוי You Only Live Once ושל המילה שואה באנגלית Holocaust. במסגרת המיזם אסף שפירא תמונות של מבקרים באתר זיכרון לשואה שנמצא בברלין, בו צעירים רבים נהגו להצטלם בכל מיני פוזות ותנוחות ולפרסם ברשתות החברתיות. שפירא הציג כמה מהתמונות הללו באתר המיזם. ומי שעבר עם עכבר המחשב שלו מעל התמונה היה רואה גירסה ערוכה של אותה תמונה – בה המצולם נמצא על רקע תמונה מוכרת מהשואה. אנכרוניזם וניגודיות בין הפנים המחייכות לבין תמונות זוועה וחלחלה. המיזם היווה ביקורת על תופעה חברתית, ובעצמו גם חולל סערה עם הד ציבורי ותקשורתי רחב. המיזם עצמו כבר אינו פעיל, אך שפירא השאיר את התגובות שקיבל למיזם הזה, כולל מאחד האנשים שהופיעו במיזם ושביקש להתנצל על התמונה, ועל הכיתוב שלה ("קופץ על יהודים מתים").

 

אך הדוגמאות הקודמות שדנו בהן עסקו בתגובות נגד, ריאקציה ברורה לתופעות קיימות. אחת כביקורת חברתית ואחת מענה ממשי לניסיון השתקה. ושתיהן נבעו מיוזמות פרטיות בעיקר. אולי בכלל צריך לנקוט בגישה יותר פרואקטיבית? ואולי במקום מיזם קטן ומצומצם צריך פרויקט משמעותי יותר?

 

גישה יותר ישירה, שמכוונת הישר לצעירים הופיעה בשנת 2019 בדמות המיזם "הסטורי של אווה". הסטורי של אווה הוא מיזם בו הופק סרט, שמורכב ממקטעים, שפורסמו כמקטעי "סטורי" בחשבון האינסטגרם @eva.stories והושק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, במאי 2019. הסיפור שהוצג התבסס על יומן שכתבה נערה יהודיה-הונגריה בשם אווה היימן שנרצחה באושוויץ. קודם להשקת המיזם ושידור ה"סטוריז" נעשה קמפיין רחב באמצעות פרסום בעיתונות ובשלטי חוצות לקראת המיזם. המיזם עורר תגובות שליליות רבות למשל בגלל בחירת המדיום (סטורי באינסטגרם) כמשהו שנתפס כשטחי, זול ורדוד, או בין אם קהל היעד נתפס כשטחי וחסר קשב. ולמרות זאת, ולמרות הביקורת הרבה שעורר טרם ההשקה, לאחר ההשקה המיזם נתפס כמשהו חיובי ומוצלח, וזכה למיליוני צופים מרחבי העולם. כמובן שהיו גם ביקורות נוספות לאחר השקת המיזם, כמו למשל העובדה שהיו תגובות "חיות" שנתנו במת ביטוי לאנטישמים, ניאו-נאצים ולמכחישי שואה.

 

תירוש (2020) הציעה שיח מעניין בהקשר של ייצוגי השואה כשדנה בהסטורי של אווה. הסטורי של אווה, כך אמרה, מאפשר לנו לזכור בדרך "חילונית" (Secular) יותר (עמ' 220). בשיח כזה שמבחין בין חילוניות לקדושה בהקשר של השואה, אנחנו מבינים כי ישנה היררכיה בין השואה לבין נושאים אחרים. למעשה, כשמציעים דרכים חדשות לזכור, במדיומים חדשים ושונים, אנחנו לא משמרים זאת בדרך ה"קדושה" והמקובלת של ימי הזיכרון הקבועים, או ביקורים באתרים המקובלים (לצורך העניין, לבקר במחנות בפולין או ביד ושם).

 

באופן דומה טוען מגילו (Magilow, 2021, 162) כי "סלפי שואה" – צילומי "סלפי" שאנשים מצלמים באתרי הנצחה וזיכרון לשואה, נתפסים כחילול הקדושה של אתרי הזיכרון שנתפסים כקדושים, שקדושתם תלויה בהתנהגות בהם.

 

וכך המאבק על שימור והנחלת זכרון השואה בעידן הניו-מדיה נמצא בקונפליקט מתמיד. כי מצד אחד, העולם "שוכח" והעברת זכרון השואה לא מועברת. מנגד, גורמים מכחישי שואה מנצלים את הואקום ומציפים את הרשתות במידע שגוי מסולף, וברשתות התקשורת כמו בארה"ב למשל אנשים בכלל מערערים על מהותה של השואה, אם בכלל התקיימה ומי היו הצדדים בשואה. ישנם מיזמים שצצים מדי פעם שמנסים להתגבר על כל רעשי הרקע ולפרוץ את חומות השקר והסילוף. חלקם באופן תגובתי ישיר כמו הפצת ספרי "מאוס", או על ידי מיזמי ביקורת. אך הדברים הללו נשענים על מדיומים חיצוניים. מאוס הוא רומן גראפי, הוא ספר פיזי ותיק. YOLOCAUST נעזר באמצעי התקשורת. וגם גישה פרואקטיבית כמו "הסטורי של אווה" נשענה על תודעה ציבורית על ידי כתבות ומודעות ולא אך ורק על ויראליות. מדובר באתגר קשה.

 

וזה לא האתגר היחיד, כי באמת יש היררכיה בין "החילוניות" וה"קדושה" בזכרון השואה. קשה לאמץ גישות חדשות, שמותאמות יותר לפלטפורמות והמדיומים שנגישים יותר לצעירים. וגם כשעושים את זה, האם משתמשים ב"איקונוגרפיות שואה"? ובאיזו מידה? הרי יש דימויים שהתרשו בתודעה. עד כמה אפשר להשתמש בהם מבלי שמעמדם ישחק? ואם לא משתמשים בהם, האם זה "פחות" שואה?

 

אנשים שזיכרון השואה חשוב להם, ובפרט יוצרי התוכן חייבים למצוא את הדרכים להעביר את המידע הלאה, בצורה שתפוץ כמה שיותר, שתשתרש ושתצליח לקבל מידה של קונצנזוס באופן בו היא מכבדת את זכרון השואה, כדי שאנשים ירצו להשתמש ביצירה כדי להמשיך ולהנחיל את הזיכרון. וזה האתגר החדש, וכעת יותר מבעבר.

 

מקורות:

Magilow, Daniel H (2021). "Shoah Selfies, Shoah Selfie Shaming, and Social Photography in Sergei Loznitsa’s Austerlitz (2016)". Shofar, 39.2 (2021).

Tirosh, Noam (2020). "Understanding @eva.stories: Holocaust Memory in the Instagram Era". Jewish Film & New Media: An International Journal, Vol. 8, No. 2, Fall 2020, Wayne State University Press.

פרסומים אחרונים:

עולים לירושלים – דורשים ניצחון!

לתרומה למימון ההפגנה עולים לירושלים ודורשים ניצחון! זה תלוי רק בנו. אין לנו ארץ אחרת.אם נשב בבית – החמאס ינצח!ביום חמישי עוזבים הכל ויוצאים לדרוש

פרויקטים אחרונים:

חייבים לנצח את חמאס, רפיח עכשיו!

עם ישראל לא יסכים לקבל כניעה מול חמאס! אנו מרגישים סכנה קיומית למדינה שלנו כאשר המהלך ברפיח מתעכב והקבינט שוקל לאפשר לחמאס לשוב לצפון הרצועה.

חייבים לנצח את החמאס

יעד גיוס 0 הסכום שגויס עד עכשיו הצטרפו למאבק 0% תרמו לנו ותקבלו מאבק בלתי מתפשר עד הניצחון! זוהי שעה מכריעה לעם ישראל, חייבים לדרוש

סרטונים:

חדשות ועדכונים

אירועים קרובים

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

דילוג לתוכן