"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת עקב
1. "וזכרת את כל הדרך אשר הליכך ה׳ אלקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא" – לפנינו מסר חינוכי עקרוני המתומצת בפסוק זה. העיכוב בכניסה לארץ המובטחת מוסבר כאן, כניסיון ובחינה של המשמעת הלאומית של עם ישראל. זאת – מתוך רצון לעקוב אחר מידת המחויבות של העם לשמירת מצוות הבורא. מחויבות שאמורה להתקיים גם אחרי שיכנסו לארץ וייתישבו בה. לכאורה, מדובר על נימוק שונה מכפי שנכתב עד כה. רק לפני פרקים מספר, בראשית ספר דברים, חוזר משה על כך שהמסע המתמשך במדבר, הוא תוצר של החטא החמור של המרגלים. דבר שמפורט גם בספר במדבר. אם כך, האם המסע במדבר הוא עונש על חטא המרגלים, או אינו אלא, בחינה מתמשכת של מסוגלות ומשמעת? – עיון מושכל מבהיר כי אין מדובר על שני הסברים שונים. חטא המרגלים הוא כזכור, אותה הנמכה עצמית מדעת, של הביטחון העצמי והאמונה בצדקת הדרך, שמתבטאת במילים: "ונהי בעינינו כחגבים". אותו רפיון ידיים יוצא מהמרגלים ומשפיע על כלל העם. הפחד והאימה שאוחזים בעדת ישראל מפני ארבעת ענקי חברון, והרצון לשוב לארץ העבדות, מערערים על עצם היכולת לעמוד בייעוד הלאומי של ישראל. נדרשים ארבעים שנה במדבר, שבהם קם דור חדש, שיכול לעמוד בעוצמה מול האתגר של כיבוש הארץ. המסע המתמשך נועד לבחון את הליך התגבשותו של עמוד שדרה יציב. בעזרתו יוכלו הדור שגדל במדבר לעבור את הירדן, וליצור זהות לאומית המושתתת על הברית בסיני ובערבות מואב. ה'עונש' על חטא המרגלים והעם הוא פדגוגי ולא נועד ליצור הרתעה, פחד ואשמה. כל מחנך או הורה מבקש להכין את ילדיו לחיים עצמאיים מלאי אחריות וערכים. התגובה על התנהגות בלתי ראויה של ילד או חניך לא מיועדת לייסרו בכאב, שבאמצעותו יבין את גודל טעותו. המחנך מבקש לעמוד על הגורם היסודי לאותה התנהגות ולמצוא דרך לשנותה בתודעתו של החניך. בכך הדבר שונה מיסודות הענישה של מערכת משטרתית או שיפוטית, שבהם קיים לעיתים יסוד של 'למען יראו וייראו'. העונש החמור על חטאם של ישראל בפרשת המרגלים מביא לתהליך הממושך של בניית יסודות איתנים לקראת בניין זהות ישראלית הנשענת על תורת החירות שניתנה במדבר. בכך משלים הפסוק שלנו את כל הכתובים בפרשת חטא המרגלים מבלי להזכירו.
2. "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – פעמים מספר עמדנו על ההתייחסות של עם ישראל ל'מן' – אותו לחם אבירים שממנו ניזונו במשך השהות הממושכת במדבר. אלא, שהפעם משה רבינו, מבקש להדגיש עיקרון נוסף באמצעות המן. זהו אחד האתגרים שהוצבו לעם ישראל במסע הארוך, כחלק מבניית תודעה ערכית אמונית. ה'מן' הוא אנתיטזה ל'תאווה'. הוא מלמד את האדם שעליו להכיר בערכם של הדברים היומיומיים הבאים ונמצאים בקביעות, שאין טורח בהם והופכם להרגל ומובן מאליו. את ה'מן' לא ניתן לאגור ויש להיות מלא בבטחון שגם מחר יהיה בנמצא, ללא צורך להשתעבד לאגירת מזון, ממון ונכסים. כל זה נכון למצב שבמדבר, לפני הכניסה לארץ הטובה המתוארת בהרחבה בפרשה. כשעוברים ישראל את הירדן פוסק ה'מן', במקומו, עם ישראל זוכה בארץ זבת חלב ודבש. ארץ שבעת המינים, שעליה נכתב: "לא תחסר כל בה". כאן האתגר האמוני קשה, אף יותר. על האדם הטורח מעצמו להוציא לחם למזונו, במלאכות רבות שהוא עצמו פועל למענן: מעיבוד הקרקע ועד לאפיית הבצק – לשוב ולברך את הבורא "המוציא לחם מן הארץ". האדם נדרש להיזהר מתודעת "כחי ועצם ידי", כמפורש בפסוקים הבאים. המאמין מכופף את יצרו ומכיר בכך שכל מעשיו ועצם קיומו הם ביטוי לרצון הבורא. בלשון רמז ניתן להוסיף, כי ההשוואה שעושה הכתוב: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – השוואה זו מקפלת הבנה אחרת של משמעות המושג 'חיים'. הלחם הוא מזון בסיסי הנדרש לאדם בהיותו אורגניזם חי במובנו הביולוגי. התורה, מוצא פי ה', משמעו הכללים הקובעים את פרוגרמת החיים של האדם המאמין, במובנם הערכי הקיומי. לכך כיוונו חז"ל באומרם: "רשעים בחייהם קרויים מתים" וכן באימרה: "צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים".
כתב: משה משרקי
