דעת ומוסר בפרשת השבוע: פנחס

שתפו:

"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת פנחס

1. "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" – בימים סוערים אלה בחברה
הישראלית, בהם מתקיימת מחלוקת באשר לדמותו של המנהיג הראוי – כדאי לעיין בבקשתו
של משה רבינו, שבפרשתנו. ערב יום י"ז בתמוז, שבו עולה שוב סוגיית הקנאה וכל
שאינו 'מישר קו' עם ערכים ליברליים ואוניברסליים נחשב "קיצוני וקנאי" – ראוי
לשים לב שכל חמשת הדברים שאירעו את אבותינו ביום קשה זה, מתייחסים לשמירה על
זהות לאומית היסטורית ודתית. סמוך למותו, בשעה שכבר ידע משה רבינו שלא יעבור את הירדן ולא יכנס לארץ
המובטחת – פונה משה לקב”ה ודורש: “יפקוד ה’ אלוקי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה".
משה מבקש מנהיג ממשיך, שיביא את ישראל אל המנוחה ואל הנחלה בארץ, תוך שמירה על
לכידות בין חלקי העדה ושמירה על ערכי תורת החיים שניתנה בסיני. וכך אומר המדרש:
"אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן
של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג, שיהא
סובלם לאחד ואחד לפי דעתו". אחד ממאפייני היסוד בפרופיל המנהיגותי, שאותו מבקש
משה עבור עם ישראל, מתבטא במילים: "אשר יצא לפניהם…" ורש"י מפרש: "לא כדרך
מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני,
שנלחמתי בסיחון ובעוג.." מנהיג של ישראל – ראוי שיבוא כשבציקלונו מעשים ופעולות
המעידות שהיה מוכן למסור את נפשו עבור עם ישראל. מנהיג כזה, יודע מהי אחריות
כלפי כל אחד מפקודי הצבא, ומאידך אינו מתיירא לפעול לשמירה על בטחונם ועתידם של
ישראל. אך כפי שאנו ערים לדעת בזמן הזה, קרירה צבאית, מפוארת ככל שתהיה, איננה
'תנאי מספיק' למנהיגות ראויה המכוונת לשמירה על זהותו הלאומית היסטורית של עם
ישראל.  גדול המנהיגים באדם, משה רבנו, יודע שעליו לפנות בתפילה לבורא עולם על
מנת שעם ישראל יזכו למנהיגות ראויה בכל דור ודור. המנהיג, אמנם, משקף את רמתו
הערכית של בני דורו, ״יפתח בדורו – כשמואל בדורו״. עם זאת, לא תמיד הדעת נוחה
ממנהיגות כשל יפתח, ומאותם ״העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״.

2. "אלה משפחות השמעוני, שניים ועשרים אלף ומאתיים" – פרשת השבוע פותחת בברית
השלום הניתנת לפנחס בשל קנאותו במעשה זמרי. ברגע אחד, ריחפה סכנת התמוטטות
כוללת לבניין החירות של עם ישראל, המושתת על כיבוש היצר והתאווה וקבלת עול
מלכות שמיים. עם ישראל נצמד ל'בעל פעור' – עבודת אלילים הכוללת פורקן יצרים
ומעשי זימה, ניצול ואכזריות. דבר זה הוביל למפגש בין שתי דמויות קנאיות: פנחס
הכהן משבט לוי וזמרי נשיא שבט שמעון. קנאותם של שמעון ולוי, שני בני יעקב,
התבררה כבר במעשה דינה, שבספר בראשית. פעולתם כנגד תושבי שכם בעקבות הפגיעה
באחותם גרמה לתגובת אביהם: "עכרתם אֹתי". שמעון גם נוטל חלק פעיל במכירת יוסף
שבאה בעקבות הקנאה. ככתוב: ״ויקנאו בו אחיו״ בשעה שיעקב מכנס את בניו לפני מותו
הוא מתייחס לשני בניו אלה באומרו: “שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם.. אחלקם
ביעקב ואפיצם בישראל". זמרי, נשיא שבט שמעון, לא ביקש לספק את יצרו בלבד, אלא
באופן קנאי, הוא ניגש לערער על כל הנהגתו של משה רבינו וחוקי התורה. המדרש מתאר
כיצד בא יחד עם בני שבטו אל מקום המקדש, פתח אוהל מועד, כשהוא אוחז בבלוריתה של
כוזבי המדיינית. זמרי מתריס בשאלה רטורית כלפי משה וזקני העדה: "זו אסורה או
מותרת?.." מול דבר זה והסכנה הכוללת לכל מה שנוסד במשך ארבעים שנה במדבר, מבקש
פנחס הכהן לפעול. זאת – לא לפני שהוא מבקש את הוראת ההלכה וההנחיה ממשה
והסנהדרין. ברגע זה, אומר המדרש ביחס למשה: "נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו
ההלכה". פעולתו הקנאית המיידית של פנחס משבט לוי מביאה לעצירת ההידרדרות במצב
ומניעת הסכנה מכלל העם. ברור, כי שכחת ההלכה מדעתו של משה, מאפשרת את עצם
הפעולה הקנאית. שכן, אילו היתה ניתנת הוראה הלכתית באשר למעשה – המעשה חייב היה
לבוא בפני הסנהדרין בנוהל משפטי רגיל. כשראה משה את המעשה נזכר בהלכה. הקב"ה
מאשר את פעולתו הקנאית של פנחס, ומעניק לו את ברית השלום. ‏למרות זאת, חז״ל
מבקשים לצמצם את מקומה של הפעילות הקנאית, כדי לחזק את המוסד ההלכתי, ולכן
קובעים: ״הלכה- ואין מורין כן!״, ומיחסים עצלות לשתיקתו של משה. שבט לוי שפעל
בקנאות במעשה העגל ולאחר מכן בקנאותו של פנחס זוכה לעבודת הקודש, אך איננו זוכה
בנחלה בתוך עם ישראל, כפי שאמר יעקב אבינו לבניו. שבט שמעון לעומתו, שקנאותו
התבררה, במעשה זה, כמונעת מסיפוק תאווה יצרית בלתי מרוסנת, נעדר מברכות משה
לשבטים בסוף ימיו, ואף מתמזג לבסוף בתוך נחלות אחיו בארץ ישראל. ממפקד
האוכלוסין של ישראל, שבהמשך הפרשה, ערב הכניסה לכנען, עולה נתון מעניין. מבחינה
דמוגרפית עם ישראל קטן ב1820 נפש לעומת המפקד שנערך בתחילת ספר הפקודים, במדבר
סיני. למרות שרוב השבטים גדלו באופן מסויים, שבט שמעון מאבד כמחציתו מ59,300
ל22,200. שמעון ולוי הפכו לשבטים הקטנים בין שבטי ישראל, בעוד שקנאותו של נשיא
שבט שמעון דרדרה את מצב השבט, קנאותו של פנחס משבט לוי הבטיחה את כהונת העולם
שניתנה לו ולזרעו.

חמשת האירועים שקרו לישראל, המצוינים ביום י"ז בתמוז, מסמלים את הפגיעה החמורה
והמסוכנת, שניצבת בפנינו גם בדור הזה. שבירת לוחות הברית מול העם המשתחווה לעגל
הזהב, ביטול קרבן התמיד, פריצת החומות בדרך לחורבן המקדש, שריפת התורה והעמדת
צלם בהיכל – כל אלה ביטויים לאובדן דרך וזהות יהודית היסטורית. אין אנו מזכירים
כאן את מספר החללים והאודן חלקי מולדת. אובדן הזהות וחילול קודשי ישראל – הם
המהווים את הסימן הברור לקראת החורבן הכולל ומהם יש להיזהר בכל דור. הפעולות
האמיצות שבוצעו באותם ימים על ידי גיבורי ישראל, נחשבים בימינו לפעולות קנאיות.
זאת – מתוך ערבוב של עולם מושגים ליברלי וחילוני השופטת באופן אנכרוניסטי את
מאורעות העבר של עם ישראל.

כתב: משה משרקי

פרסומים אחרונים:

הקרנת הסרט קרב אוויר לחברי אם תרצו

הקרנה מיוחדת לחברי אם תרצו 18:00 פתיחת שערים. 18:45 הענקת פרס לבמאי רועי הורנשטיין. 19:00 הקרנת הסרט 20:45 – פאנל בהשתתפות שי רוזנגרטן ורועי הורנשטיין

אירוע נטיעות ביישוב משכיות

אירוע נטיעות ביישוב משכיות בואו לנטוע לזכר גיבורי ישראל! הצטרפו למבצע נטיעות בצפון בקעת הירדן לזכרם של הגיבורים: אלחנן–אריאל קליין הי"ד, רב סרן יהודה כהן הי"ד,

פרויקטים אחרונים:

דורשים ניצחון בצפון!

יעד גיוס הסכום שגויס עד עכשיו 0 תרמו עכשיו למאבק הצפון נשרף – ובביירות יישמר השקט? אין מצב.אי אפשר להמשיך יותר לשתוק מול ההרס הנורא

סרטונים:

חדשות ועדכונים

אירועים קרובים

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

דילוג לתוכן