"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת שלח לך
1. "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" – חטא המרגלים נצרב בתודעה הלאומית כאחד מהרגעים הקשים בתולדות האומה. בליל ה'בכייה לדורות', בתשעה באב, הוא נספר יחד עם חורבנם של בית המקדש הראשון והשני, מעשה העגל ושריפת התורה. עוצמתו זו מחייבת בירור מעמיק באשר לחומרת חטאם של המרגלים. על סף הכניסה לארץ כנען, משה מקבל את דבר ה': "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען". 12 נציגים מכל שבטי ישראל, מראשי העם ומנהיגיו נקראים לביצוע המשימה. פקודת המבצע ברורה ומפורטת: הבאת מידע אזרחי קונקרטי על טיב הארץ, הקרקע והצומח, לצד הערכה מודיעינית צבאית על מאפייני האוכלוסייה בארץ, חוזקם וחוסנם וצורת ההתיישבות שלהם. בנוסף, לשם המחשה, נדרשים המרגלים להביא ממצאים מוחשיים מפירות הארץ. כלב בן יפונה משבט יהודה ויהושע בן נון משבט אפרים הם חלק מהאנשים הנשלחים לתור את הארץ. לאחר 40 יום בשטח הם שבים למחנה ומכריזים: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה". המשך התיאור עגום למדי: העם היושב בארץ חזק ביותר, מבוצר היטב וכולל "אנשי מידות" וילידי ענק. הארץ מתוארת כ"ארץ אוכלת יושביה". תיאור זה נשמע מפיהם של עשרה מבין המרגלים, פרט ליהושע וכלב. למרות שהתיאור גורם לבכי מר בקרב העם ולרצון לשוב לארץ העבדות, למצרים, עדיין יש לברר: מהו חטאם של אותם מרגלים שהביעו את הערכתם המודיעינית כפי שהם סברו ועל פי המשימה שאליה נקראו? התשובה לכך נמצאת בפסוק שלנו. אל תוך הדיווח המודיעיני משתרבבת אמירה המבטאת את נקודת הראות החמורה של אותם מרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים". דבר זה נאמר ביחס לתיאור ילידי המקום שאותם ראו בארץ כנען. מדובר ב'הערכה עצמית' נמוכה באופן קיצוני. מושג זה לקוח מעולמם של תאורטיקנים מתחום הפסיכולוגיה החברתית. הערכה עצמית מוגדרת כ"יכולת חוויתית של האדם להתמודד עם האתגרים בחיים". מדובר ב'מאפיין אישיותי קבוע' (תכונה אישיותית), שמשפיעה על כל הרבדים בנפשו של האדם: התפיסה, הרגשות וההתנהגות. כיוון שמדובר ביסוד סוציומטרי המביא למפגש הפנימי בין האדם לסביבה – טוענים המרגלים "וכן היינו בעיניהם". לדעתם גם ילידי המקום שכנראה לא הבחינו כלל בבואם, רואים אותם כחסרי כל ערך. דבר זה, מביא לרצון של עדת ישראל כולה לשוב אל סטטוס העבדות ולהתנער כליל מהברית של קבלת התורה בסיני, שמשמעה חירות ואחריות. דבריו של כלב בן יפונה: "עלה נעלה וירשנו.." מבטאים את הניגוד לתפיסה זו של הנמכה עצמית מדעת. בכל שנה אנו נדרשים לשוב ולזכור את אותה 'בכייה לדורות' המלמדת את האדם, שרק תחושת מסוגלות והעצמה יכולות להיות בסיס לקבלת המחויבות הערכית והחופשית שבעבודת הבורא.
2. "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.." – פסוק זה נמצא לקראת סיום פרשת השבוע, בתוך הפסוקים העוסקים במצוות הציצית. פרשה קצרה זו נאמרת בכל יום, בוקר וערב, על ידי שלומי אמוני ישראל. אך מהי כוונת האיסור שבפסוק שלנו? ברוח פרשנותו של מורי ע"ה, פרופ' ליבוביץ, אין מדובר בענין קרדיולוגי או אופתלמולוגי. העין והלב הכתובים בפסוק זה באים לבטא ברמז את הניגוד החמור בין הערך הדתי שבעבודת ה' ובין הגישות המרכזיות בתפיסה הערכית של האתיקה, המכונה כיום 'מוסר'. הגישות המרכזיות בעולם ההגות, באשר לתורת המידות, הן: האחת, זו של סוקרטס וממשיכי דרכו ושפינוזה. השנית, היא של קאנט. שתיהן דנות בכוונה הראויה העומדת בבסיס התנהגותו הרצויה של האדם. האדם הפועל במעשיו, שלא למען עצמו וטובתו, אלא, כפי הכרתו והבנתו את העולם שהוא חלק ממנו – האמת הנגלית לעיניו. על פי הגישה השניה, של קאנט, ההכרעה המוסרית, איננה בהתאם להכרת האדם את העולם, אלא בהכרתו את עצמו וחובתו – החוק המוסרי אשר בליבו של האדם. הפסוק שלנו מורה על כך שקיים ניגוד עקרוני בין כלל הגישות בתחום המוסר, לבין הערך הדתי של עבודת ה'. האתיקה מתייחסת להכוונת מעשיו של האדם, מתוך עמדה ערכית, שבמרכזה האדם. לעומתה הדת, עוסקת בחיוב של האדם המקבל על עצמו עול מלכות שמיים. משום כך התורה ממשיכה ואומרת: "אני ה' אלוקיכם…" היציר הלשוני החדש – 'מוסר יהודי', אינו אלא חלק מנסיון לרוקן את הדת מתוכנה ולהעמידה על הדרכה של התורה לקראת שלמות מוסרית של האדם. הפסוק שלנו מחדד את חשיבות הניגוד המוחלט בין הגישות וחשיבות הבנתו.
כתב: משה משרקי
