"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים.."– לאחר כשנה, שבה שהו בני ישראל במדבר סיני, הגיעה העת למסע הראשון לכיוון הארץ המובטחת. שנה בסיני, שבמהלכה מעמד קבלת התורה, הקמת המשכן בתרומת הקהל, חנוכת עבודת הקודש באוהל מועד, סידור השבטים במחנה וקיום הפסח הראשון אחרי יציאת מצרים. הכל מוכן להמשך. אך המדרש מתאר את המסע הראשון שבפסוק שלנו כמעשה ילדי קלאסי: "כתינוק (תלמיד) שיוצא מבית הספר ורץ".
העובדה שהתלמיד הגיע לפסגת ההישגים הלימודיים, איננה ערובה לכך שלא יבחר להסתלק ולברוח מהמסגרת ומהמחויבות הנגזרת מהחינוך שקיבל. היציאה מאיזור הנוחות המוכר והידוע, המסע הראשון, מזמן לאדם מבחן יכולת עמידה אל מול האתגרים בעתיד לבוא. ההתנערות והבריחה מהמעלה המסומלת על ידי הר סיני, נקראת בפי התלמוד "פורענות ראשונה".
כדי להמתיק את חומרת ההידרדרות, התורה שילבה כאן, שלא במקומם, את שני הפסוקים הפותחים במילים: "ויהי בנסוע הארון…" ולהם "סימניות" לפניהם ולאחריהם. אך ברור שפורענות ראשונה גוררת את השניה, המתוארת מיד לאחר פסוקים אלו. הבריחה מבית הספר מביאה לידי המצב שבו העם מתחיל להתלונן: "ויהי העם כמתאננים…" ומשם הדרך מטה ברורה: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". וכפי שמסביר המדרש: "חינם מן המצוות".
העם איננו מוכן דיו לקיים את הברית שנכרתה בסיני ולהיכנס לארץ. התלמיד הבורח מבית הספר, ממשיך בתלונות על הסביבה ומגיע לבסוף לידי תאווה. על המעשה החינוכי לעצור ולמדוד את יכולת עמידתו של התלמיד מול אתגרי היציאה למסע
This map shows one of the supposed roads of the Jewish exodus.
"והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח" – במרכז תיאור ההתמודדות עם תלונות עם ישראל, חוזרת התורה ומתארת בשבחו של ה'מן'. אותו "לחם אבירים", מזון מן השמים, שאותו קיבלו למזון דור המדבר – זוכה שוב לשבח, בחזותו ובטעמו. למרות זאת, הוא זוכה לדברי גנאי מהעם לאורך כל התקופה. בפרשתנו, העם טוען: "ועתה נפשנו יבשה, אין כל בלתי אל המן עינינו". לפנינו העמדה, זה מול זה, של המן אל מול יצר התאווה. וכך מתוארת תלונת העם: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה.. ויאמרו מי יאכלנו בשר?..
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים".
חכמי תיאורית הפסיכולוגיה מכנים זאת בשם: 'העתקה'. יצרי התאוות הקמאיות של האדם, בראשם תאוות הבשר, עוברים סובלימציה ומועתקים לתיאור נוסטלגי קולינרי של דגת הנילוס המוגשת לנתיני ארץ העבדות. מול התאווה ניצב המן: חד גוני, מגיע באופן קבוע בעת ובכמות ידועה, בלתי ניתן לאגירה אפילו עד למחרת ומספיק בדיוק למזונו של כל אדם. עם הזמן למדו העם להשתמש בו בצורות שונות של אפיה או בישול, כמתואר. התאווה אשר בקרבו של כל אדם, נובעת מאי יכולת לראות את הנתון לו כמתת שמים. המן הוא אנטיתזה לתאווה, בכך שהוא דורש מהאדם לראות את מה שכבר יש לו, לשמוח בחלקו ולדעת לפתח את ה'יש' לטוב יותר. התאווה היא ההסתכלות על ההעדר, מה שאין לאדם כעת. התורה מלמדת אותנו לראות את הפלא במן שבחיינו ולא לנטות אחר יצר התאווה המשכיח ומעמעם את המצוי בידנו,
כל זאת כבסיס לעבודת ה'.
כתב: משה משרקי
