ט' באב: האבל על חורבן הבית הוא הצד השני של שמחת העצמאות
הרשימה מבוססת על הפרק 'ט' באב' בספרו של ד"ר אלדד קולנשר 'מועדי ישראל'
ט' באב מציין את חורבן בית המקדש הראשון – קודש הקודשים של עם ישראל – בתחילת המאה השישית לפנה"ס (בשנת 586), וכן את חורבן הבית השני – במאה הראשונה לספירה (בשנת 70). בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך במאה העשירית לפנה"ס (בשנת 967) והתקיים במשך כ-400 (381) שנה, עד שנחרב בידי נבוכדנצר הבבלי. בית המקדש השני נבנה ביוזמת 'שבי ציון' הראשונים שעלו ארצה מגלות בבל לאחר הכרזת המלך הפרסי כורש – בסוף המאה השישית לפנה"ס (בשנת 521). הוא שופץ והורחב ביוזמת המלך הורדוס סמוך לספירה, התקיים במשך כ-600 (591) שנה ונחרב על ידי הרומאים בתום 'המרד הגדול' של היהודים נגדם.
חורבן הבית הינו המאורע שנתקבע בעם ישראל כאסון הנורא ביותר בתולדותיו, ועל פי מנהגי האבלות – ובפרט הצום – אף יותר מן השואה. זאת מכיוון שמעבר להריסת בית המקדש, האסון מסמל גם את אובדן הריבונות של עם ישראל בארצו. בעקבות חורבן בית המקדש הראשון החלה גלות בבל, ובעקבות חורבן בית המקדש השני החלה הגלות בת-שנות-אלפיים. גלות זו התאפיינה באסונות אינספור שפקדו את העם לאורכה, לרבות פוגרומים, גירושים, עינויי האינקוויזיציה, התבוללות, מותם של כמיליון יהודים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, וכמובן השואה הנוראה. אילולא אובדן העצמאות לפני אלפיים שנה, עַם ישראל יכול היה לִמְנות כיום עשרות מיליונים היושבים לבטח בארצם ההיסטורית.
את חורבן בית ראשון מציינים לא רק ב-ט' באב, אלא גם ביום תחילת המצור הבבלי על ירושלים (י' בטבת). את חורבן בית שני והגלות בעקבותיו, עם ישראל זוכר בשלושת השבועות שבין מועד פריצת החומה השלישית של ירושלים על ידי הרומאים (י"ז בתמוז) לבין ט' באב – הם "ימי בין המֵצרים". בנוסף, החורבן מצוין מידי יום ביומו שלוש פעמים בתפילת "שמונה עשרה". מזה כאלפיים שנה, בסיום טקס החופה, שובר החתן כוס לזכר חורבן ירושלים ואומר: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי" – "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"(תהילים, קל"ז, ו').
כשהוליך הקיסר נפוליאון את צבאו לעבר מוסקבה (1812), עצר באחת מן העיירות היהודיות ושמע מאחד הבניינים קולות רמים של בכי. הוא נכנס פנימה – היה זה בית כנסת – ולתדהמתו, ראה את כל המתפללים ישובים על הרצפה, רובם עטויים בשקים, לחלקם עפר על הראש וכולם נושאים קולם בבכי ובתחנונים. כששאל נפוליאון לפשר הדבר, נענה כי באותו יום חל ט' באב והבכי הוא על חורבן שני בתי המקדש. בתגובה אמר נפוליאון, כי עם שאחרי 2000 שנה מבכה כך את חורבן בית מקדשו ואת גלותו מארצו, יזכה לשוב לארצו וגם להקים מחדש את בית מקדשו.
אין שום הגיון לחגוג את יום העצמאות ולא להתאבל על יום אובדן העצמאות, שהרי אנו חוגגים את יום העצמאות מאותן סיבות שאנו מתאבלים ב-ט' באב. אלה שני צדדים של אותו מטבע. באחד, איבדנו את ארצנו ואת עצמאותנו ובשני, זכינו מחדש בריבונות בארץ אבותינו. לדאבוננו, ליום האבל הלאומי יש כיום תדמית דתית ויש לכך מחיר כבד. הכמיהה לבניית בית המקדש, קיימת כיום בעיקר בקרב מיליוני יהודים שומרי מצוות. לדאבון הלב, בעיני אלה המנותקים ממסורת ישראל, בנייתו מחדש של המקדש בהר הבית רחוקה מן הלב ובעיני חלקם זהו רעיון פסול.
המסגד בעל כיפת הכסף על הר הבית, שהמוסלמים טוענים לקדושתו מסיבות פוליטיות וללא בסיס היסטורי – הוא מסגד אל-אקצא בדרום הר הבית. מבנה כיפת הסלע בעל כיפת הזהב אינו מסגד ולא נערכות בו תפילות של מוסלמים. הוא נבנה בשנת 691 לספירה על ידי שליטי בית אומיה, כמשקל נגד למסגד הכעבה שבעיר מכה, במיקום המדויק (אבן השתיה) של קודש הקודשים של בית המקדש היהודי – כדי להתריס בכך שהאסלאם הוא כביכול היורש החוקי של היהדות.
מאז שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים ישראל משועבדת מרצונה ל"סטטוס קוו" מדומיין, שלמעשה השתנה דרמטית לאורך השנים לטובת הצד המוסלמי. בכלל זה, חל איסור תפילה בהר הבית ואפילו נענוע שפתיים בתפילה, ומספר המבקרים היהודים בהר צומצם באמצעות בדיקות קפדניות והקצאה מוגבלת מאד של שעות ביקור. מחשש להפרות סדר, ממשלות ישראל מעניקות משקל רב לאינטרסים של גורמים אסלאמיים עוינים – על חשבון אינטרסים של יהודים ( נדב שרגאי, הפכנו לשוטר תנועה בהר הבית, ישראל היום, 1.8.19), תוך השלמה עם הפגיעה בריבונות ישראל בבירתו. הדברים הגיעו לידי כך שישראל לא פעלה לעצירת הרס העתיקות בהר הבית ולבניית מסגד ענקי חדש בדרם ההר באזור אורוות שלמה.
בחלוף כשני דורות מאז שחררנו את הר הבית מכיבוש זר שלא איפשר חופש פולחן, בתוקף ריבונותנו בירושלים, ובראיית חשיבותו הנצחית של הר הבית כמקום המקדש – הגיע הזמן לאפשר כניסה חופשית ותפילה חופשית של יהודים בהר הבית. בהזדמנות מתאימה יש להחיל את חוק המקומות הקדושים על הר הבית ולחתור ליצירת שוויון בין ימים שפתוחים רק ליהודים לימים שפתוחים רק למוסלמים (בדומה למצב במערת המכפלה).
