על עצמאות ישראל

עצמאות ישראל – מתוך של תנועת "אם תרצו"

 

תקוות אלפיים שנות גלות התגשמו בימינו. הקמתה של מדינת ישראל מאפר הגלות, בדומה לאגדה על עוף החול, היא תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה העולמית. ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) קמה מדינה יהודית-ציונית הקולטת יהודים מהעולם כולו, ולה כוח מגן כנגד כל אויביה. לישראל הישגים נכבדים בתחומי חיים רבים ושונים: ביטחון, התיישבות, קליטת עליה, מיזוג גלויות, עולם הישיבות, השכלה, מדע (לרבות פרסי נובל), היי-טק, כלכלה (לרבות תוצר לאומי גבוה, חוב לאומי נמוך, אבטלה נמוכה), בריאות (לרבות תוחלת חיים גבוהה), חקלאות, אנרגיה, קצב ילודה.

 

"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" והחזון צריך להיות לאומי, לא אישי. לישראל ייעוד סגולי. עם ישראל נושא תרבות עולם הגלומה במורשתו ההיסטורית. הוא גילה לעולם האלילי את האמונה באל אחד, והעניק לאנושות את תורת הנצח והשראות הנביאים. חזון ישראל הנו הגשמת תודעתנו המשותפת באמצעות שילוב בין העם, מורשתו וריבונותו בארצו, לרבות השלמת קיבוץ הגלויות וקיום חברת מופת. החזון מחבר את ערכיו של עם ישראל למשימותיו הלאומיות.

 

הקמת מדינת ישראל ובניינה עד כה, אינם אלא ראשית מימושו של החזון הציוני. "אין די בחומרנות ובהישגיות אישית ואין הצדקה לקיום אומה שכל רצונה להיות צרכן מאושר". לאחר שהשגנו עצמאות מדינית עלינו לחתור להשגת עצמאות רוחנית, דהיינו זהות עצמית ייחודית (עצמיות), ולהשתחרר מגלותיות ומדחף להתבולל בתרבות המערב. ללא עצמיות יהודית לא נוכל לשַמר את העצמאות המדינית. 

 

על העם היהודי להתלכד סביב מורשתו המשותפת, להשיג אחדות פנימית ולהתחזק רוחנית מעבר להתעצמות הפיזית. התחזקות זו לא תבוא רק כתגובה לאיום חיצוני, אלא בעיקר מתוך נאמנות פנימית לערכים שגיבשו אותנו כעם, מהזדהות עם החזון הציוני והיהודי ומתחושת ערבות הדדית.

 

בעידן שבו האנטישמיות והכחשת השואה מרימים ראש במערב ובארצות ערב, חובה עלינו לזכור כי הנאצים ועוזריהם לא הבחינו בין דתיים לחילוניים ובין ספרדים לאשכנזים. בנסיבות חיינו כיום ולאור האתגרים העומדים בפנינו לא נוכל לסמוך אלא על הכוח הטמון באחדותנו. אחדות זו אמורה לבוא לידי ביטוי בהעמקת התודעה של מורשת ישראל, ערבות הדדית, נשיאה משותפת בנטל, קיום החובות האזרחיות לרבות תשלום מיסים והימנעות מאלימות ושחיתות, קניית תוצרת כחול-לבן, יציאה לחופשות בארץ, שמירת אתריה נקיים והגנה על הלשון העברית מפני השפעות זרות. 

 

חידוש הריבונות של עם ישראל בארצו הוא אבן דרך חיונית בתהליך הגאולה והתקומה של עם ישראל, אך הנו רק שלב בתהליך ואינו חזות הכול. ללוח השנה היהודי נוספו ב-50 השנה האחרונות שישה מועדים המפורטים להלן, אשר מציינים קו התקדמות ברור לקראת מימוש החזון. סדר המועדים הללו בלוח השנה תואם את סדר ההתרחשות ההיסטורית בדורות האחרונים ובאופן פלאי גם את סדר ההתרחשות ביציאת מצרים, שהיא על פי המסורת סדר הגאולה לעתיד לבוא. 

• י"א באדר: יום תל חי ויוסף טרומפלדור – מייצג את המאבק ההתיישבותי-ביטחוני על גבולות הארץ לאחר תחילת הנס של שיבת ציון. 
• כ"ז בניסן: יום השואה – חורבן יהדות אירופה והמחשה מזעזעת כי הקיום בגולה אינו פתרון אפשרי לעם ישראל. 

שלושת המועדים המציינים את תקומת ישראל חלים באייר, שלאחר חודש הגאולה ממצרים (ניסן) מסתמן כחודש הגאולה בימינו.

• ד' באייר: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – מציין את מחיר עצמאותה של מדינת ישראל וההגנה על ביטחונה. לפני שמחת יום העצמאות, העם מודה לבניו שבזכות מסירותם קמה המדינה, אשר שומרת על עצמאותה ומגינה בכך על כלל עם ישראל.
• ה' באייר: יום העצמאות – חידוש הריבונות של עם ישראל בארץ ישראל. 
• כ"ח באייר: יום ירושלים – שחרור הר הבית, העיר העתיקה ועיר דוד מהכיבוש הירדני. 
• בנוסף, ב-י' אייר חל יום הרצל – מחולל התנועה הציונית – לציון יום הולדתו (2.5.1860). 

 

עיקרי השער

תקוות אלפיים שנות גלות התגשמה בתש"ח (1948) עם הקמת המדינה. ישראל הולכת ונבנית ולה הישגים מדהימים בשורה ארוכה של נושאים לרבות חקלאות, כלכלה, ביטחון ומדע. עם זאת, הדרך לחברת מופת ולעצמאות רוחנית עודנה רחוקה. עלינו להתגבר על מחלוקות המפצלות אותנו, להתאחד בארצנו סביב מורשתנו המשותפת, להתנער מגלותיות ומחומרנות ולחתור יחד לקיבוץ גלויות ולמימוש חזון הנביאים. 

 

הרצל – על הקמת המדינה

ביומנו רשם הרצל מייד לאחר הקונגרס הציוני הראשון, 50 שנה ושלושה חודשים לפני הכרזת המדינה:

"אם אַמָּצֶה את הקונגרס הבזֶלאי באימרה אחת – שמתוך זהירות לא אגיד אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבזֶל יסדתי את מדינת היהודים… לו אמרתי זאת היום בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל העבַרים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר חמישים שנה יכירו בה הכול".

 

הנס של חידוש העצמאות לא יכול היה להתרחש ללא התאחדות רוב העם למול הקשיים העצומים מתוך תחושה של ערבות הדדית. ההתכָּללות של כולנו לעם אחד וההתקשרות בין פרטים – שלכל אחד יש עולם פנימי משלו, אך כולנו מחוברים בעבותות של היסטוריה ועתיד משותפים – היא סוד כוחנו, ואם תתערער חס וחלילה היא תהפוך לעקב אכילס שלנו. לפיכך, כדי להמחיש את חיוניות ההתכללות וההתקשרות של הפרטים לעם חזק ומלוכד, הקורא יחשוב על אדם שהתנהגותו או דעותיו אינן מקובלות עליו ובכל זאת יְלַמד עליו זכות. לשם כך ראוי לנסות לחשוב על כוונה טובה של האדם שמובילה אותו למעשים או להתנהגות שהם פגומים בעיני המשתתף.

 

מקורות לקריאה: עצמאות ישראל

בנימין זאב הרצל, אחרית דבר

… "ואם לא תרצו, הרי כל מה שסיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות. אמרתי לחבר סיפור שיש עמו מוסר-השכל. יותר סיפור ממוסר השכל, יאמרו הללו – יותר מוסר-השכל מסיפור, יאמרו השאר… חלום ומעשה – אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב. כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו".

 

הרב קוק, על התקשרות כלל ישראל לחטיבה אחת

הרב קוק פיתח את הגישה המשלבת תורה ועבודה. הוא העביר את הדגש החינוכי-תורני מדאגת הפרט לעצמו אל הדאגה לאומה וחינך להתקשרות כל חלקי האומה לכללות אחת: "אשרי האיש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל (נשמת האומה) כולה, שהיא נחלת השֵם, שכל מחשבותיו, לבבו, הגיונותיו, חפציו ושאיפותיו, אמונותיו ורעיוניו, אינם כי אם חשק טמיר אחד להיכלל כולו באוצר חיים זה… ההכרה הפנימית שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים בהווה ובנצח, היא תביא את תחיית האומה למגמתה"…

 

בספרו אורות הוסיף הרב בנדון (עמ' 55)

אם נדע את גדולתנו אנו יודעים  את עצמנו ואם נשכח את גדולתנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו הוא קטן ושפל.

ובמקום אחר הוסיף: עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

 

                   ציור של ראובן קולנשר

 

"דורנו זכה לגדולות ונצורות: ייסדנו מדינה יהודית ויצאנו משעבוד לגאולה. הקימונו צבא הגנה לישראל, ונלחמנו בצבאות כל מדינות ערב ויכולנו להם. שחררנו הנגב והגליל, וגאלנו אדמה להתיישבות רבתי… ואף על פי כן, ואולי משום כך, עלי להגיד: אל ירום ליבנו. לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אל נהיה שכורי ניצחון. עוד לא בצענו את מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו. לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אנו חייבים תודה למפעל החלוצי… עשינו מה שעשינו בזכות עשרות דורות של יהודים מעונים ודוויים, בזויים ושנואים, גאים ונאמנים, ומסורים לחזון היסטורי גדול, שקיימו אותו במשך מאות שנים, בתנאים ובנסיבות שאין להם דוגמא בהיסטוריה העולמית. בלי הכוח הזה שגילה עמנו במשך אלפי שנים ואשר אנחנו נושאים את ירושתו ועומדים על שכמו, לא היינו מגיעים עד הלום… 

הנני אחד המאמינים, שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית גאולה, אבל כגודל הגאולה כך יגדלו חבליה… השליחות העיקרית של תנועתנו היא, לחשל את עצמנו, ואת העם בארץ ובגולה, לחשל את רצונו ואת כוחו, לקראת המאמצים הגדולים והגדלים הכרוכים בבניין המדינה ובהגנה עליה. 

שר ההיסטוריה היהודית לא נרתע מפני נבואות השווא … והיא הוקמה לא על ידי זרים כמתנת חסד לאומים, אלא בכוחו העצמי של העם היהודי, בכוח יצירתו החלוצית ובתוקף מלחמתו הנועזת. גם נביאי המדינה הדו-לאומית, השלימו כבר עם מדינת ישראל".

 

                 מגילת העצמאות                                      דוד בן גוריון, לקראת הבאות, 12.1.1949.

 

שירה: עצמאות ישראל

עוזי חיטמן, תודה; לחן – עממי יווני

תּוֹדָה עַל כָּל מָה שֶׁבָּרָאתָ  תּוֹדָה עַל מָה שֶׁלִּי נָתַתָּ  עַל אוֹר עֵינַיִים  חָבֵר אוֹ שְׁנַיִים  עַל מָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּעוֹלָם  עַל שִׁיר קוֹלֵחַ  וְלֵב סוֹלֵחַ  שֶׁבִּזְכוּתָם אֲנִי קַיָּים

תּוֹדָה עַל כָּל מָה שֶׁבָּרָאתָ  תּוֹדָה עַל מָה שֶׁלִּי נָתַתָּ  עַל צְחוֹק שֶׁל יֶלֶד  וְשֶׁמֵּי הַתְּכֵלֶת  עַל אֲדָמָה וּבַּית חָם  פִּינָּה לַשֶּבֶת  אִישָּׁה אוֹהֶבֶת  שֶׁבִּזְכוּתָם אֲנִי קַיָּים

תּוֹדָה עַל כָּל מָה שֶׁבָּרָאתָ  תּוֹדָה עַל מָה שֶׁלִּי נָתַתָּ  עַל יוֹם שֶׁל אוֹשֶׁר  תְּמִימוּת וְיוֹשֶׁר  עַל יוֹם עָצוּב שֶׁנֶּעֱלַם  תְּשׁוּאוֹת אַלְפַּיִים  וְכַפַּיִים  שֶׁבִּזְכוּתָם אֲנִי קַיָּים.

 

דידי מנוסי, מי שחלם; לחן – יוחנן זראי

מִי שֶחָלַם לוֹ, וְנִשְאָר לוֹ הַחֲלוֹם, מִי שֶלָּחַם הוּא לֹא יִשְכַּח עַל מַה לָּחַם, מִי שֶנִּשְאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם, מִי שֶהָלַךְ הוּא לֹא יָשוּב עוֹד לְעוֹלָם. מִי שֶהִבְטִיחַ לֹא הִנִּיחַ אֶת חַרְבּוֹ, מִי שֶקָּרְאוּ לוֹ הוּא הָלַךְ בְּרֹאש כּוּלָם מִי שֶאָהַב לוֹ–עוֹד צְפוּיוֹת לוֹ אֲהָבוֹת רַבּוֹת. מִי שֶהָלַךְ הוּא לֹא יֹאהַב עוֹד לְעוֹלָם. וְהֶהָרִים עוֹד בּוֹעֲרִים בְּאֵש זְרִיחוֹת, וּבֵין עַרְבַּיִים עוֹד נוֹשֶבֶת רוּח-יָם אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְלַל פְּרִיחוֹת, מִי שֶהָלַך הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם. מִי שֶחָלַם וְהִתְגַשֵּם לוֹ הַחֲלוֹם, מִי שֶלָּחַם עַד שֶשָּמַע קוֹל מְנַצְּחִים מִי שֶעָבַר אֶת כָּל הַלַּיְלָה וְרָאָה אוֹר יוֹם, הוּא לֹא יַנִּיחַ שֶנִשְכַּח אֶת הַהוֹלְכִים.

מִי שֶהִבְטִיחַ וְזָכַה גַּם לְקַיֵּים, מִי שֶהִצְלִיחַ לַחֲזוֹר מִן הַדְּרָכִים, מִי שֶכָּאַב אֲבָל הֵבִין שֶהַכְּאֵב אִילֵּם הוּא לֹא יַנִּיחַ שֶנִשְכַּח אֶת הַהוֹלְכִים. וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כּוּלָם. וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵש זְרִיחוֹת, וּבֵין עַרְבַּיִים תְּנַשֵּב עוֹד רוּחַ-יָם, אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יִפְרְחוּ בֵּין וּבְתוֹךְ שוּחוֹת הֵם שֶיָּעִידוּ כִּי זָכַרְנוּ אֶת כּוּלָם.

 

נפתלי הרץ אימבר, התקווה (ההמנון); לחן – עממי
כל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶש יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִןֹ לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.	עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם.