ברשת "אקדמיה" בשבועות האחרונים מתקיים דיון ער בנוגע להחלטה להעניק נקודות זכות לפעילי "אם תרצו" עבור מעורבות חברתית בקהילה, מספר חברים שלחו לנו את הקטעים והחלטנו לפרסם קטע ובו יעקב ברגמן חושף את הצביעות:
מתנגדי ושונאי הארגון ״אם תרצו״ סותרים זה את זה בנימוקיהם להתנגדותם.
ענר פרמינגר כתב, ״מטרת הארגון הגלויה והמוצהרת, היא לפשפש בסילבוסים של הקורסים האקדמיים ובתכנים שהמרצים מעבירים. זוהי התערבות בוטה וגסה בחופש האקדמי.״
הפוך מ-פרמינגר, כתב עמירם גולדבלום: ״הבעיה העיקרית עם הארגון הזה איננה החיפוש בתכנים של קורסים – זה חסר משמעות.״
אלון הראל הרחיק אף יותר מגולדבלום והצהיר: ״אני מאוד תומך במעורבות סטודנטים וגם אנשים מחוץ לאוניברסיטה בעיצוב סילבוסים וכן בביקורת על סילבוסים קיימים.״
אבל לב גרינברג מתלונן להפך: ״מדובר בארגון פוליטי שמבקש לדכא את החופש האקדמי של המרצים ואת חופש הביטוי שלהם כאזרחים, ושולח תלמידים לרגל בכיתות.״
התלונה של גרינברג משונָה. החופש האקדמי, הוא החופש שנותנת החברה לחוקרי האקדמיה לחתור לאמת, ללמדהּ לתלמידיהם בגלוי, ולפרסמה לכל העולם. אבל ״לרגל בכיתות״ משמעו שבכיתות הלימוד באוניברסיטאות ישראל לוחשים המרצים סודות באוזני תלמידיהם, כאשר כוונתם היא שהסודות לא ידלפו אל מחוץ לכיתות. אשר על כן, יש צורך בריגול בכיתות כדי להבריח את הסודות אל מחוץ לכותלי הכיתה אל הציבור הרחב. מכאן, שתלונת גרינברג נשענת על סתירה מניה וביה: הוא טוען בצורה אבסורדית, שבהוצאת הסודות שהמרצים לוחשים באוזני תלמידיהם בכיתות הם מדכאים את החופש האקדמי, אשר מטרתו היא דווקא לפרסם ברבים את האמת הנאמרת בכיתות…
גם תלונתו של פרמינגר סובלת מאותו אבסורד. הוא טוען שהפשפוש בסילבוסים של הקורסים האקדמיים ובתכנים שהמרצים מעבירים היא התערבות בוטה וגסה בחופש האקדמי. אבל, כאמור, החופש האקדמי הוא הדורש שהסילבוסים והתכנים של הקורסים האקדמיים יהיו גלויים לכל, ושלא יהיה צורך ל״פשפש״ בהם כלל כדי לדעת אותם. אם המרצים באוניברסיטאות מסתירים אותם, ויש צורך לרגל אחריהם ולפשפש בהם, הרי שדווקא בהסתרה שהם מסתירים, המרצים האלה מדכאים את החופש האקדמי ואת מטרתו. לכן, דווקא החשיפה שחושף ארגון ״אם תרצו״ את הסתרת תכני ההוראה בכיתות הלימוד באוניברסיטאות — חשיפה המכונה בצורה אבסורדית ״רדיפה״ בפי לוחשי הסודות באוזני תלמידיהם — היא זו התומכת את יתדות החופש האקדמי.
ומהם הסודות שלוחשים באוניברסיטאות באוזני תלמידיהם אותם מרצים המתלוננים שמרגלים אחריהם ומפשפשים בסילבוסיהם? על זאת ענתה צביה גרינפילד, כפי שציטטתי מ-ספרהּ במסרי הקודם, ומבלי שאיש מן הכותבים לרשת ״אקדמיה״ העז לכנותהּ רודפת מאוסה על חשיפתה של אותם סודות: הסודות הנלחשים הם ״מסרים של ערעור ושל פקפוק עמוק בלגיטימיות של הפרויקט ההיסטורי היהודי והציוני.״
– י״ב
