תודה רבה לתנועת רגבים על המידע
אל זרנוג – 650 דונם בטאבו. 300 בתים ללא היתר.
הכפר אל זרנוג, נבנה על חלקת קרקע בבעלות יהודית פרטית שנרכשה לפני כ-85 שנה. ע"י יהודים שעלו מפרס. גם מדינת ישראל בנתה לרווחת בני השבט מבני ציבור ללא היתר, בניגוד גמור לחוקי התכנון והבניה, וליסוד החוקתי של זכות הקנין.
המדינה ניהלה עם הבדואים מו"מ לפינוי מוסכם מאז שנות ה-80 ואף נחתם הסכם פינוי לרהט בדצמבר 1998. ההסכם לא יושם.
המדינה הבטיחה ב2009 לבעלי הקרקע שתוך 5 שנים יפונו המבנים. בשנת 2012 עתרנו עם בעלי הקרקע לבימש מחוזי בבאר שבע בדרישה להשלים את פינוי החלקה בהתאם להתחייבות. בינואר 2013 בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי על המדינה להשלים את הליך התכנון בתוך שלוש שנים, ולאחר מכן ליישם את העברת השבט בתוך שלוש שנים נוספות.
ערערנו לעליון.
דברי השופט מזוז לבא כח המדינה:
האם המדינה לא רואה כפתרון הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו? זאת לכאורה במובנים מסויימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום.
מזוז תקף את הדרישה של בא כח בעלי הקרקע לקצוב לוח זמנים:
"איש לא מינה את אדוני כגורם מוסמך, או כממשלה שיכול להחליט איך מתכננים את מדינת ישראל. לכם יש אינטרס מאוד נקודתי כבעלי זכויות בנכס. חלק מהאשם הוא שלכם, שנזכרתם עשרות שנים אחרי שהמבנים האלה קיימים. זה לא שבאתם יום אחד לשטח שלכם. אין פתרון קסם מהיום למחר בשום חלופה. מתי הפעם האחרונה שפינו יישוב מקרקע פרטית? כמה בתים היו שם וכמה שנים זה לקח? ממתי פינו 3000 אנשים מקרקע פרטית שאדוני מתייחס לזה כ"כ פשוט?"
העתירה נדחתה.
ביר האדאג – חלקה יהודית של אלפיים דונם בטאבו
200 בדואים מביר האדאג, שנדדו מאזור הפזורה ברמת חובב ופלשו ב1993 באופן לא חוקי אל אזור אשלים שברמת נגב. לאחר משא ומתן עם שר התשתיות הלאומיות דאז, בנימין בן אליעזר, עברו הפולשים למיקומם הנוכחי המרוחק כשני קילומטרים ממקום משכנם הראשון.
הממשלה החליטה לפעול להקמת היישוב באר חיל (ביר הדאג') בחודש ינואר 1999, והיישוב הוכר בשנת 2003. המדינה השקיעה עשרות מיליוני שקלים בתשתיות ובעבודות לפיתוח מאות מגרשים לבנייה, אלא שהבדואים לא הסתפקו בכך, ובנו מאות מבנים בלתי חוקיים הם בנו על השטח היהודי בסמוך ליישוב
כשהגענו לבית המשפט המחוזי המדינה התנגדה לעתירה, והודיעה כי היא מנהלת הליך של הדברות "בדרכי נועם" מול עשרות רבות של בתי אב במתווה של פינוי-פיצוי. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.
בעלי הקרקע ותנועת רגבים ערערו לבית המשפט העליון, בבקשה כי השופטים יקצבו למדינה דד-ליין ברור לסיום פינוי הפולשים. הבהרנו שמאחר ומדובר בבעיה שהמדינה מטפלת בה עשרות שנים בחוסר הצלחה מוחלט, ביקשנו שביהמש יקצוב 5 שנים להריסה. פרק זמן לא קצר.
בניגוד חד לפסקי דין שניתנו בתיקים בהם נטען כי יהודים בנו על קרקע פרטית פלשתינית, בהם קצב בג"ץ את פינוי הקרקע באופן חד וברור, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה עם כל הכבוד במרכז החיים. אי אפשר לקחת את הקרקע של העותרים שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מתווה שונה מהמתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו".
השופט מזוז אמר בדיון: "אתם מבינים שהפתרון לא יבוא מאכיפה פרטנית", "זה מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד".
השופטים נאור, זילברטל ומזוז החליטו לדחות את הערעור של בעלי הקרקע בפסק דין לקוני שנמנע מלהתייחס לטענות הבעלות והסתמך על סעיף טכני בלבד בתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשר לדחות ערעור ללא כל הנמקה (במידה והערכאה הגבוהה רואה את החלטת בית המשפט הקודם כסבירה).
