נכתב על ידי הפובלציסט מרטין שרמן
החלת ריבונות ישראלית על שטחי יהודה, שומרון ובבוא העת, על רצועת עזה, היא אכן צעד הכרחי להבטחת יכולתה של מדינת ישראל לשרוד כמדינת הלאום של העם היהודי. אולם, אין די במהלך זה לבדו כדי להבטיח יעד נכסף זה. אדרבא, ללא אמצעים משלימים חיוניים נוספים, הדבר אף עלול לזרז את סיומו של עידן הריבונות היהודית בארץ ישראל כולה.
הציווי הכפול
על כן, כדי להבטיח את אותה יכולת הישרדות לאורך זמן, על ישראל להתמודד בהצלחה עם שני ציוויים בעת ובעונה אחת: הציווי הגיאוגרפי והציווי הדמוגרפי. הציווי הראשון מחייב שליטה (קרי "ריבונות") ישראלית בכל השטח שמזרחית למישור החוף ועד לנהר הירדן, למניעת סיכונים ביטחוניים בלתי סבירים לקיומה הפיזי; הציווי השני מחייב צמצום הנוכחות הערבית בשטח זה, למניעת סיכונים דמוגרפיים בלתי סבירים למעמדה כמדינה בעלת צביון יהודי מובהק . ההכרח לעמוד בדרישות הציווי הכפול הזה הינו למעשה אקסיומטי – אחרי ככלות הכל, אם היא לא תשכיל לעשות כך, ישראל לא תחזיק מעמד כמדינת היהודים או בשל אי-היתכנות גיאוגרפית או בשל אי-היתכנות דמוגרפית –או בשל שתיהן גם יחד.
כך למעשה, כל תביעה לריבונות ישראלית על שטחי יש"ע חייב במקביל לספק תשובה לגבי גורלם של התושבים הערבים בעקבות החלת הריבונית.
"לבנוניזציה" של החברה הישראלית
למרבה הצער, כפי שפרטתי בהרחבה בעבר, הצעותיהם בנושא זה של מרבית מחייבי הריבונות הישראלית גרועות יותר ממרשם ה-"שתי המדינות", אותו הם מתיימרים להחליף ואף מסוכנות יותר ממנו עבור המפעל הציוני.
כמובן, ברשימה מעין זו, קצרה היריעה כדי לפרט ולנמק מה הן המגרעות הרות-האסון, הטמונות במרבית ההצעות, הנועדות כחלופות לעקרון "שתי המדינות". על כן, אסתפק בלומר שסיפוח שטחי יו"ש, על תושביה הערביים, ישלול כליל מישראל כל אפשרות להתמודד כהלכה עם הציווי הדמוגרפי.
קביעה בוטה זו עדיין תקפה גם אם ההערכות של הדמוגרפים האופטימיים לגבי ממדי האוכלוסייה הערבית בשטחים אלה אכן נכונה. הרי עם מיעוט מוסלמי של בין 35%-40%, שרובו ככולו אינו רק לא מזדהה עם אופייה היהודי של מדינה, אלא מתנגד לו בתוקף, לא ניתן יהיה ליצור כאן חברה קוהרנטית וקוהסיבית ובטח לא אחת עם אופי יהודי דומיננטי. מהלך כזה יהווה מתכון וודאי ל"לבנוניזציה" של החברה הישראלית ולשחיקה גוברת של הנוכחות היהודית בה.
תמריצים חיוביים להגר; תמריצים שליליים להישאר
לכן, אין מנוס מהמסקנה שכדי להתמודד בהצלחה עם הציווי הדמוגרפי, על ישראל לפעול נמרצות לצמצום את ממדי הנוכחות הערבית בשטח הריבוני שלה.
בהעדר מציאות אלימה של לחימה רבת-היקף, בה אמצעים "קינטיים" יותר באים בחשבון, הדרך הבלתי כוחנית היחידה להשיג יעד זה, הוא באמצעות הקמת מערך כולל של אמצעים כלכליים/חומריים, הנועד לגביר את רצון התושבים הערביים מעבר לקווי 67' להגר מחד גיסא, ולהפחית את רצונם להשאר מאידך גיסא.
לצורך כך, יש להכריז על הקולקטיב ה"פלשתיני" כעל משהו שהוא מכריז על עצמו: כאויב בלתי-מתפשר המוקדש להשמדתה של הישות היהודית-ציונית בארץ ישראל, כפי שבא לידי ביטוי במסמכי היסוד של כל הארגונים ה"פלשתינים” המייצגים. לפי כך, אין לישראל שום חובה – מוסרית, משפטית או מעשית—לקיים את מערך החברתי-הכלכלי של קולקטיב עיון, המחויב להכחדתה כישות ולפגיעה באזרחיה הפרטים. נהפוך הוא. יש לה חובה מוסרית לפעול להתמוטטותו כדי למנוע ניסיונות לחסלה ולהרג אזרחיה, שעל הגנתם היא מופקדת.
ניתוק הדרגתי של שירותים
על כן, על ישראל להודיע, קבל עם ועדה, כי היא מבטלת את הכרתה ברשות הפלשתינית ותפעל לפירוקה. בד ובד עליה להתריע שהיא תתחיל בהדרגה לצמצם – ולסיים – אספקת שירותים וסחורות לאוכלוסייה הפלשתינית ביש"ע—כולל מים, חשמל, דלק, שירתי נמל , גביית מסים (כתמריץ שלילי להשארותם).
במקביל—כדי למנוע את המצוקות האנושיות הקשות שצעד כזה יגרור אחריו, יש להציע לכל פלשתיני "בלתי מעורב" ולבני משפחתו מענקי הגירה נדיב (כתמריץ חיובי לעזיבתם). זאת כדי לאפשר ולבנות חיים טובים ובטוחים יותר—מחוץ ל"מעגל האלימות" במדינות אחרות ברחבי תבל– משוחררים משלטונם של הכנופיות המרושעות והמושחתות, אשר רדו בם במשך עשרות שנים והוליכו אותם שולל…מאסון לאסון.
המרשם הבלתי אלים היחיד
מרשם זה – המגדיר מחדש את ההקשר של הסוגיה "הפלשתינית" ומעביר אותה מהמישור הפוליטי/קבוצתי אל המישור ההומניטרי/אישי הינו המרשם הבלתי-אלים היחיד, שמתמודד בו זמנית הן עם הציווי גיאוגרפי והן עם הציווי הדמוגרפי, הנחוצים לאפשר את המשך הישרדותה ארוך הטווח של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
כמובן, המבט החטוף שהובא לעיל אינו אלא סקירה מכווצת ביותר של הפרדיגמה ההומניטארית ומותיר מגוון של שאלות פתוחות הן ברמה האופרטיבית והן ברמה העקרונית לגבי התכנותה כמרשם למדיניות מעשית, אותו ניתן ליישם בפועל (מה תהיה העלות? אילו מדינות יקלטו אותם? כיצד להתמודד עם איומים על חייהם של מקבלי המענקים? וכו'?). אין להקל ראש במכשולים המאתגרים בדרך לאימוצו ומימושו של מרשם זה, אך אין בכך כדי להפחית מנחיצותו. כמו כן, יהיה הכרח ללוות – ואף להקדים—את הפעלתו במסע חובק עולם של דיפלומטיה ציבורית כדי להבהיר לא רק את הכורח בקבלת המתווה ההומניטרי, אלא גם את יתרונותיו המעשיים והמוסריים על פני כל חלופה אחרת.
ללמוד מהניסיון הפלשתיני
ללא ספק, יהיו אלה שירימו גבה סקפטית לגבי האפשרות לשכנע את הציבור הן בארץ והן מחוצה לה, לגבי ישימות ההצעה, נחיצותה, וצדקתה. לאלה הייתי מציע ללמוד דווקא מניסיונם של הפלשתינים ולתאר לעצמם, ביולי 1967 כמה קודר וחסר-תקווה מצבם נראה אז—לאור ניצחונו הסוחף של צה"ל, תבוסתם המחפירה של הערבים והערצת ישראל ברחבי העולם. אך משום שהם גילו נחישות, תושייה ויכולת גיוס משאבים למאבקם הם הפכו את מה שנראה חסר סיכויי לעמדה השלטת כיום בשיח על הסכסוך ישראלי-ערבי.
הייתכן, שדווקא הפלשתינים שצריכים להזכיר ליהודים: אם תרצו אין זו אגדה?
קרדיט תמונה ראשית: דובר צה"ל
