עבדות אינטלקטואלית. מאת: ארז תדמור

דבריו של רובי ריבלין בראיון למקור ראשון הינם דוגמא קלאסית לאופן שבו מכפיף איש המחנה הלאומי את חשיבתו לשיח אנטי-ציוני

שתפו:

"מקור ראשון", יום שישי, 11.2.2011

לא לעיתים קרובות מזדמנת למחנה הלאומי הזדמנות להנחיל מכה קשה לאליטות האנטי-ציוניות והאנטי-דמוקרטיות. ההגמוניה של חוגי השמאל הרדיקלי באקדמיה, במערכת המשפט ובעולם התרבות, הנוכחות המסיבית שלהם בכמה מאמצעי התקשורת המרכזיים, ופעילותם של ארגוני השמאל הקיצוני המתוקצבים בסכומי עתק ע"י מדינות זרות, מאפשרים לחוגים אלו להשליט שיח שלכאורה מתבסס על תקינות פוליטית ליבראלית, אך מייצר למעשה רודנות מחשבתית אנטי-דמוקרטית.
מי מאיתנו לא נתקל מאות פעמים בפסקת העבד. אותה פיסקה מגומגמת ומתנצלת הפותחת מאמרים וראיונות של דוברים לאומיים, שבמקום לנצל את הבמה שניתנה להם, עוסקים בעיקר בניסיונות למזער את קיתונות הבוז שישפכו על ראשם.
פיסקת העבד היא סימפטום באמצעותו ניתן להבחין בעוצמת כוחה של הרודנות המחשבתית הנהוגה במוקדי עיצוב התודעה. פיסקה זו נובעת מניסיונו המצטבר של האאוטסיידר המבקש לשמור במידה מסוימת על דעותיו העצמאיות, בעודו מנסה לחדור למוקדי השפעה המתאפיינים באחידות מחשבתית ורמיסה כוחנית של דעות מתחרות.
מטרתה של פיסקת העבד אחת: להעניק לגיטימציה מוקדמת לדברים שמבקש הדובר לומר, מתוך ידיעה ודאית כי התגובה לדברים שיביע לא תהיה ויכוח ענייני, אלא מתקפה מתלהמת על הלגיטימיות של הדובר.
כפי שלמדנו מהגל, מקורה הפסיכולוגי של פיסקת העבד אחד גם כן: ניסיון חסר תכלית של העבד לקבל אישור להצטיינותו (או במקרה שלנו למידת הליברליות/נאורות שלו) מצד אדוניו.
העבד מבקש כביכול למתוח ביקורת ולהביע דעה שונה מזה של אדונו, אך ברגע האמת תוכפף ביקורת זו לקבלת לגיטימציה מבעלי הבית האמיתיים, אלו האוחזים בכוח לעצב את מסגורו ומעמדו של האאוטסיידר השואף להכרה, גם ובעיקר בעיני העבד עצמו.
כזה הוא על פי רוב מעמדם של אלו המבקשים להשתלב באקדמיה ובעולם התרבות, התקשורת והמשפט בישראל, אך מחזיקים בדעות הממוקמות ימינה מהספקטרום שבין חד"ש ומרצ.
הראיון שערך חגי סגל עם יו"ר הכנסת ריבלין הינו דוגמא קלאסית לאופן שבו מכפיף איש המחנה הלאומי את חשיבתו העצמאית לשיח אנטי-ציוני ואנטי-דמוקרטי. "אין זה תפקידו של הפרלמנט לדרוס מיעוט ולבטל את זכויותיו", אמר ריבלין והוסיף השוואה בין הקמת הוועדה להטבעת אלטלנה.
ריבלין מתעלם מכך שפעילותם של ארגוני השמאל הקיצוני הינה רמיסה מובהקת של הדמוקרטיה והריבונות הישראלית, ומכך שועדות החקירה כלל לא נועדו לחקור את אותם ארגונים, אלא לבחון את חומרת הבעיה עם כלל הגורמים הרלוונטיים ולגבש דרכים ציבוריות וחוקתיות להתמודד עמה.
ארגוני השמאל הקיצוני פועלים כשליחים של מדינות זרות שמעוניינות לכפות על ישראלמדיניות המנוגדת לרצון העם. אותן מדינות מתקצבות בכבדות מיעוט זניח, שפעילותו יוצרתרושם כאילו חלקים רחבים מהציבור סבורים שישראל היא מדינה גזענית, רצחנית ומפלה. אותם ארגונים מייצרים קמפיינים אנטי-ישראליים, שלאחר מכן הופכים למכשיר תעמולתיבידי אותן מדינות המממנות את הארגונים – תופעה שהגיעה לשיאה בדו"ח גולדסטון.
הקמת הועדות אינה רמיסת המיעוט בידי הרוב, אלא צעד ראשון בהפסקת רמיסת הרוב על ידי מיעוט קיצוני הפועל בשירות מדינות זרות.
דבריו של ריבלין מחזירים אותנו שוב לבקשת הלגיטימציה של העבד מצד אדוניו:    
בשלב הראשון אנשי השמאל הרדיקלי מפלים ומשתיקים כל מי שלא חושב כמותם. בשלב הבא הם מנכסים לעצמם את הפלורליזם והאינטלקטואליות ומתפארים שהם נאורים ומתקדמים יותר מהציבור הבור. בשלב השלישי הם משמיצים ומכפישים כל מי שיוצא כנגד הפרקטיקות המפלות שלהם, כאויב הדמוקרטיה וכמק'רתיסט.
את ניצחונם, השלב הרביעי, חוגגים הרודנים המחשבתיים כאשר גורמים נרפים אינטלקטואלית מהמחנה הנגדי, (שנכנעו לפרקטיקה שתוארה לעיל) יוצאים להגנת המוסדות המפלים, כאילו כדי להוכיח שאינם חלק מהגל "האנטי-ליברלי" ולזכות בחיבוק מהאליטה אליה הוכיחו כביכול נאמנות, שהיא למעשה כניעות ורפיסות מחשבתית. עבדות אינטלקטואלית.
בחודש האחרון הניחו האליטות את כל כובד משקלן על מנת למנוע את הקמת הועדות. הסיבה לכך פשוטה: בפעם הראשונה עומד העם, באמצעות נבחריו, להשתחרר מעבדותו ולהציב קווים אדומים בפני החוגים המבקשים לרמוס את הדמוקרטיה הישראלית ואת רצון העם וערכיו. זוהי החשיבות האמיתית של הקמת הועדות.

שתפו:

פרסומים אחרונים:

פרויקטים אחרונים:

דורשים ניצחון!

יעד גיוס הסכום שגויס עד עכשיו 0 תרמו עכשיו למאבק   דורשים ניצחון והכרעה חייבים לדרוש מהממשלה להפסיק לדשדש ולחתור לניצחון והכרעה בדרום ובצפון, ולא

סרטונים:

חדשות ועדכונים

אירועים קרובים

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

דילוג לתוכן