בויקרא כ"ג, הפרק המצווה אותנו לחגוג את חגי ישראל, נכתב: "שבעת ימים תקריבו אישה לה', ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אישה לה', עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו". ובהמשך: "בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים, ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון". ובהמשך שוב: "בסוכות תשבו שבעת ימים" ללא כל איזכור ליום השמיני, לחג הנקרא "עצרת".
אז איזה מין חג הוא שמיני עצרת הזה? האם זה היום השמיני של חג הסוכות? או שמא חג הסוכות הוא בן שבעה ימים ושמיני עצרת הוא חג נפרד?
הנה, רק עתה, בקידוש, אמרנו "שהחיינו" כמו בערב חג. בקידוש לשביעי של פסח איננו מברכים "שהחיינו" כי זה היום השביעי של אותו חג.
אז הוא חג נפרד? מה זה החג הזה? מה התוכן שלו? מה אנו חוגגים? במקרא אין כל הסבר אודות מהות החג. רק במאות השנים האחרונות הוענק לחג תוכן ייחודי – שמחת תורה.
בעבר, קריאת התורה נמשכה כשלוש שנים. אולם משנתקבע המנהג לקרוא את התורה כולה במשך שנה, ניתן התוכן לשמיני עצרת – היום שבו אנו מסיימים את קריאת התורה ומתחילים לקרוא מחדש את הפסוקים הראשונים של פרשת "בראשית". ביום זה אנו שמחים את שמחתה של התורה, רוקדים עם ספרי התורה בחגיגת ההקפות, כל הציבור מתכבד בעליה לתורה והשמחה גדולה.
את הפרשה האחרונה בתורה, "וזאת הברכה" קוראים בשמחת תורה, וכיוון שהשנה הוא חל בשבת – זו גם פרשת השבוע.
הפרשה מסתיימת במותו של משה, בגיל 120, בהר נבו. "לא כהתה עינו ולא נס לחו" מספרת לנו התורה.
המעשה האחרון שעשה משה, הוא ברכה לעם. אין זו ברכה של ה' מפי משה, אלא בפירוש ברכה של משה עצמו, ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו".
המעניין בברכה הזאת, הוא השילוב בין ברכה לעם ישראל כמכלול, לבין ברכות נפרדות לכל שבט ושבט. "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל", אומר משה, בין השאר, בברכה לעם. ומיד בפסוק הבא הוא מברך את השבט הראשון, ראובן. לאחר שמסיים משה את ברכותיו לשבטים, הוא שב ומברך את העם.
האם אין סתירה בין המסר של "יחד שבטי ישראל" לבין הברכות הפרטיקולריות לשבטים השונים? אני רואה בכך יופי רב. משה מודע להבדל בין אחדות לאחידות. כמיהתו לאחדות, ל"יחד שבטי ישראל", אינה סותרת את הכרתו בייחוד של כל שבט ושבט. להיפך, משה מבין שהפלורליזם וטיפוח הייחוד של כל שבט, מחזק את היחד ויוצר אחדות יפה יותר, מגוונת יותר, שיש בה מקום לכל שבט, ויוצרת סינרגיה – שלם הגדול מסכום חלקיו. כל שבט מקבל את הברכה הייחודית לו, שהוא ראוי לה, ברכה המאפיינת את שונותו.
המסר הזה טוב ונכון גם לימינו. יש יותר מדרך אחת להיות יהודי. יש זרמים שונים ביהדות, ודרכים שונות לבטא ולקיים את היהדות. זה היופי ביהדות ואין כל סתירה בין עובדה זו לבין אחדות העם. השתבללות של כל שבט בתוכו והפניית עורף לשאר העם מסוכנת. אולם טיפוח והעצמה של כל שבט על הייחודי שלו, עם הפנים כלפי כלל ישראל, כאשר כל שבט תורם לכלל מטובו – זו האחדות במלוא יופיה והדרה. דווקא הגיוון והלגיטימיות לגוונים השונים, היא הדרך לאחדות. משה מבין זאת, ומי שנאמן באמת למסריו של משה, מבין זאת גם היום.
בברכתו לכלל ישראל אומר משה "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". התורה היא המורשת שלנו מימי האבות ועד ימינו. המורשת הזאת עברה תהפוכות ושינויים ויש בה 70 פנים ולכל פן 70 גוונים וגווני גוונים. וכל המורשה הזאת היא שלנו, ובידינו לבחור מתוכה בדרך שתבטא אותנו ושבה אנו נתרום את תרומתנו ל"יחד שבטי ישראל".
קבלת השבת באורטל, היא אחת הדרכים שבהן אנו מבטאים את יהדותנו. הדלקת נרות שבת אחרי כניסת השבת אולי אינה עומדת בתקן השולחן ערוך, אך זו הדרך האוטנטית, שבה אנו בוחרים לבטא את יהדותנו וזאת תרומתנו להתחדשות היהודית בישראל. זאת הפעם הראשונה שאנו מסיימים באורטל מחזור שלם של פרשות השבוע, מ"בראשית" ועד "וזאת הברכה". לפני שנה דרשתי את פרשת "בראשית" וזו בעבורי התרגשות גדולה לסגור היום את המעגל הזה.
לסיום אקרא את הפסוקים האחרונים בתורה, וכשאסיים כולכם תאמרו: "חזק חזק ונתחזק". "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, ולפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
