כתביו של אהרון-דוד גורדון (1856- 1922) הם מרתקים מאד בעיני, בעיקר בשל האקטואליות הרבה שלהם גם היום.
נחמן תרדיון אשר קיבץ את כתביו של גורדון לא פעם לידי אוגדנים בהירים ומקוצרים (למשל הספר- "קיצור כתבי א.ד גורדון בכרך אחד" בהוצאת: א. י. שטיבל, ת"א, תרצ"ו.) עשה זאת מתוך הבנה כי "כאן קם דור קוראים המבליט את ההכרח לא-יגונה לחפש "שבילים מקצרים" בכתבים". (כך רשם בפתח דבר לספר המוזכר.)
אני, שמשכמו של נ. תרדיון קטונתי, בכל זאת החלטתי לאסוף כאן התייחסויות של גורדון וציטוטים שלו, משלושה כתבים עיקריים שכתב ("עם-אדם", "בין עם לעם", ו- "לאומיות וסוציאליות") ולו רק בכדי לגרות את סקרנות קוראי אתר תנועת אם תרצו. שהיא על פי תפישתי תנועת המשך ברורה, לאקטיביסטים הציוניים המובחרים שידע עמנו, כגון גורדון וטרומפלדור (בדומה ולהבדיל) ואחרים שהלכו בעקבות הרוח והמעשה הציוני גם יחד.
מאד אשמח אם לאחר הקריאה של האסופה הקצרצרה שאספתי כאן, תחליטו להשיג בעצמכם ספר כתבים של א.ד גורדון, בכדי לקרוא את כתביו החשובים להגות הציונית ולעם ישראל בכלל, ללא שום מתווך חיצוני.
קריאה מהנה.
"עם-אדם".
מתוך פרק א- "יסודות":
נפתח במילים: "הרעיון מצד תוכנו [של המאמר] הוא: תחיית עם ישראל בארץ ישראל. מה שדורש בירור הוא צורת הרעיון: באיזו צורה אנחנו מציירים לנו את התחייה הזו:"
-. מסביר גורדון בפסקה הבאה כי "תחייתנו הלאומית היא דבר שביצירה… היא מתחילה מעצם מקור החיים, מהטבע ומהחי הקוסמיים ודורשת רוח וסדר אציליים מעצם החיים ההם. (עמ' 5)
-. אנחנו יותר מאחרים מוכרחים ואפילו מצווים ועומדים, לשקוד על תיקונה של האומה, להעמידה על דרך התפתחותה של הרוח האנושית. על דרך השאיפה לאמת ולצדק ביחס ליתר העמים וכל אדם. תחייתנו הלאומית היא כעין תחיית המתים ממש, יצירה חדשה שאין כדוגמתה. זה יסוד רעיוננו, רעיון תחייתנו וגאולתנו וזה יסוד של "עם- אדם". באין "עם-אדם" אין "אדם-אדם"- אין "יחד- אדם" ומי כמונו בני ישראל צריך לעמוד על זה? במחיר ייסורינו שאין כדוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזו. מפורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז ואותו נביא לידי ביטוי. (עמ' 12,13)
מתוך פרק ב- "יחיד ורבים":
תחיית הכלל שלנו בוודאי לא תבוא אלא מתוך תחיית הפרט. האינדיבידואליות של הפרט הייתה מפותחת בעמינו בכל הזמנים, בתוך עם שכל אחד מבניו הוא עולם ומלואו. תחייתנו הלאומית לא תבוא, אפוא אלא בדרך זו, כלומר רק מתוך תחיית הפרט, ורק על ידי אידיאליים אנושיים גדולים. (עמ' 14, 15)
"בין עם לעם".
-. לא רק על היחסים שבין אדם לחברו, גדול כוחה של האמת כי אם גם על היחסים שבין עם לעם… בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת לברכה בין הצדדים. אבל אין האמת דרה בכפיפה אחת עם חולשה ואין צעקנית וגנדרנית. גבורה נחוצה לנו, גבורה אנושית היודעת להתנהג במידות העליונות גם במקום שהתייחסותו של הצד השני אינה רצויה. אין לנו צורך ולא נאה לנו להתרפס לפני הערבים או להתהדר לפניהם. אנחנו צרכים להיות אנשי אמת וצדק בשביל עצמינו ולא בשבילם. (עמ' 20)
-. הערבים יושבים על האדמה הזו ואיננו יכולים לקפח זכותם, אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכויותינו על האדמה שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה… ואין שום רוב בעולם יכול לקפח, את זכויותינו עליה לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו. (עמ' 21)
"לאומיות וסוציאליות".
פרק א- "לברור היסודות"-
-. "מה בעצם אנו מבקשים בתור עם מעצמנו? עלינו לבקר קודם מחדש את שאיפתנו הלאומית היסודית, לאורו של הרגע ההיסטורי שאנחנו חיים בו:" (עמ' 27)
-. "חושב אני כי כדאי לכל אחד מאיתנו, בני עם ישראל, וגם חובה עלינו, להתבודד רגע אחד בפינתו… ולשאול את עצמו ברצינות גמורה ובאמת גמורה: "מה בעצם אנו מבקשים בעבודתנו הלאומית? מה אנחנו מבקשים בארץ ישראל דווקא? למה לנו להיבדל מכל העמים?… למה לא נתבולל לגמרי באותם העמים? מה מעקב? הדת הרי אינה בזמננו מעכבת תקיפה… ולמה לנו אפוא לשחות נגד הזרם, למה לא ניתן לזרם שיישא אותנו אל אשר יישא? אומרים: "לאומיות". אבל השאלה היא, מה היא לאומיות ומה לאומיותינו אנו, המשונה שאינה חיה ואינה נותנת למות? מה כוחה? הדת? אבל הדת הלא הולכת ויורדת- מה יענו אילו שאינם דתיים? חושב אני כי אדם מישראל ברגע שיהיה עצמי לגמרי, לא יתבייש להודות כי יש בו דבר מה מיוחד, הלוחם על קיומו העצמי המבקש דרך לבוא לידי גילוי בצורה עצמית. זוהי עוצמתנו הלאומית. אותו המומנט הקוסמי שדובר פה למעלה, בצרוף המומנט ההיסטורי- שהיא אחד מהיסודות העיקריים של ה"אני" האישי של כל אחד מאיתנו… המומנט הקוסמי שבעוצמת הלאומיות הוא החסר לנו בארצות הגולה. בארצות הגולה פועל בנו רק המומנט ההיסטורי ואינו נותן לנו למות, אבל גם חיים אינו יכול לתת לנו. שם אנחנו בהכרח מחוסרי חיים ויצירה לאומיים, פרזיטים בחומר ואולי עוד יותר ברוח." (עמ' 33)
פרק ב'- "איחוד פנימי":
"אינני יכול להשלים עם הרעיון שעם ישראל, בשובו להיות עם חי לא יהיה גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים. וגם זה ברור בעיני, אם נהיה רק "נגרר אחרי אחרים", אם מה שניצור פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופים- הוא לא יקום ולא יהיה, כי לא תהיה בו אותה רוח חיים הכבירה המקימה את מפעלה." (עמ' 39)
"חשבוננו עם עצמנו."
פרק א- "הערכת עצמנו."
-. "עם ישראל הוא בעל אופי מיוחד, שיש בו כמובן אורות וצללים. אלא שגם האורות וגם הצללים מתאימים לעצמם האופי… הגלות שתנאיה נוראים מאין כמותם, החשיכה את מאורנו וכמעט שכיבתה אותו כלה. היא הדביקה בנו נגעים גדולים ונוראים, נוראים בעמקם ובכיעורם. וביניהם היותר קשה והיותר מכוער- הפרזיטיות. התרופה האחת והיחידה לכל זה היא התשובה לארץ אבות ואל הטבע. שם נשוב לתחייה… חיי הטבע ועבודה וחופש ירפאו את נגענו ויעירו את כוחותינו הנרדמים מתרדמתם. הצללים ימסו, כי אורנו הגנוז בנשמתנו הלאומית ישוב ויאיר כימי קדם, ואולי- מי יודע?- אולי עוד יגדל כוחו עתה, מכוחו בימי קדם…" (עמ' 127)
-. "תורת היחיד, כלומר בירור מהותו של היחיד, הייתה יכולה להיות לנו לברכה. עולמנו הלאומי, עד כמה שהוא ראוי לשם עולם, עומד עתה רק על היחיד, כלומר רק על הפרטים. אין לעוצמתנו הלאומית תקומה בזמן הזה גואל אחר מלבד ה"אני" של כל אחד ואחד מאיתנו." (עמ' 128)
