מדינת ישראל ניצבת מאז הקמתה בפני שני איומים מרכזיים: איום פיזי ואיום רעיוני. הראשון מתבטא בהתקפות דמים, במלחמות ובטרור, ומטרתו אחת – מחיקתה של ישראל מהמפה. האיום השני מתבטא במאמץ לשכנע את העולם כולו שאין למדינה היהודית זכות קיום, ועל כן מטרתו זהה.
על מנת לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל בעיני העולם, מפיצים ארגוני תעמולה בינלאומיים עלילות דם ושקרים הגורסים כי מדינת ישראל הוקמה בחטא, תוך ביצוע פשעים חמורים נגד האנושות, לרבות טיהור אתני, טבח עם וקיום משטר אפרטהייד נגד תושביה הערבים. הם חותרים להוקעתה ולהחרמתה ע"י העמים ומעודדים הטלת עונשים כבדים (סנקציות) עליה.
בשנים האחרונות אנו עדים להתגברותה של תופעה מדאיגה לא פחות, והיא אימוץ המושגים האנטי-ישראליים בקרב רבים באליטה הישראלית הדומיננטית. באקדמיה, בתרבות, בתקשורת ובמערכת המשפט, ישראל מוצגת לעתים תכופות כמדינה גזענית, טעונת תיקון יסודי, ולא כנקודת אור במרחב גאופוליטי חשוך, נעדר זכויות אדם וחסר תקווה.
במקום שהאליטה הישראלית תיקח על עצמה תפקיד היסטורי בהגנה על הרעיון הציוני, אשר הוליד לעולם את המדינה היהודית והדמוקרטית – המפעל המדיני ההומאני והמוסרי ביותר שהוקם אי פעם במזרח התיכון – היא מתמקדת בהטלת ספק במקרה הטוב ובקריאה להתערבות זרה נגדה במקרה הרע.
כפי שנראה במהלך החוברת, אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שעם ישראל נאלץ להיאבק על דמותו המדינית והרוחנית מבית ומחוץ.
חוברת זו נכתבה במטרה להסב את תשומת לבו של הקורא לקרב האיתנים הניטש בין שני רעיונות. בין הרעיון הציוני השואף לעצמאות יהודית בארץ ישראל, לבין הרעיונות המבקשים להגביל את ריבונותו של העם היהודי ואף לבלום את תקומתו המתחדשת וחסרת התקדים.
