דעת ומוסר בפרשת השבוע: ראה

"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.

לע"נ שלמה בן ברל עליו השלום, אביו של דב טרכטמן עורך המגזין 

פרשת ראה
1. "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" – אנו עומדים היום, ערב שבת וראש חודש, על סיפו של חודש אלול. ‏זמן יחודי וחריג בתולדות המחשבה והתרבות האנושית. ‏זמן, שבו לאורך אלפי שנים, עוצרים שלומי אמוני ישראל לחשוב ולתכנן מסלול מחדש. ‏אחד הערכים המרכזיים, שעלהם מדובר רבות בחודש אלול, הוא מצוות הצדקה. הפסוק שלנו דן במערך הערבות ההדדית והמעורבות החברתית שעליה מצווה התורה, בהרחבה בפרשתנו. יש המוצאים רמז לנושא זה בראשי התיבות של אלול: ״איש לרעהו ומתנות לאביונים״. ככתוב ״וצדקה תציל ממוות״ – הרבה מעבר למובן הביולוגי של חיים ומוות, כפי שרמזנובפרשת עקב. מצוות הצדקה היא אחד מעמודי התווך בבניין החירות של האדם, בתהליך יציאתו מהעבדות המצרית לחומר ורכוש. כך כותב הרמב"ם להלכה: "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה… ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה… ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". הפסוק שלנו קובע, כי על המענה החברתי להיות מכוון למחסורו של האדם הנזקק, לא על פי מה שנראה חשוב וחסר בעיני הזולת הרוצה לסייע, אלא "די מחסורו אשר יחסר לו". כלומר, יש להתייחס לחסר שחווה האדם מבחינה סוביקטיבית. האדם יכול להיות חסר מבחינה כלכלית, למזון ולבוש, אך גם לקשר חברתי ותמיכה בעת מצוקה, הדבר כולל גם את מי שירד מנכסיו ומתקשה להתמודד עם השינוי הקיצוני במעמדו: "לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו: אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו". דוגמא לענין זה מסתתרת בפרשתנו, המציינת ארבע דמויות של נזקקים לסיוע מהקהילה: הלוי, הגר, היתום והאלמנה. מצבם הסוציואקונומי של שלושת האחרונים נובע בבירור מאיבוד העוגן הכלכלי בחייהם. אך מדוע נלווה לכאן 'הלוי'? והרי שבט לוי מקבל את המעשרות והתרומות – למעלה מ10% מהתוצר והיבול. התשובה לכך נובעת מ"מחסורו אשר יחסר לו". וכך נאמר בפרשתנו: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך…" לא חסר כלכלי יש ללוי, אלא, תחושת ניתוק חברתית הנובעת מכך שהשבט מפוזר ומפורד בין כלל שבטי ישראל, ואין לו את אותו גיבוש שבטי כשאר השבטים. לכן יש לתת מענה לחסרונו החברתי, בחמלה וברגישות, שאיננה פחותה מסיוע כלכלי לנזקק.
2. "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – חודש אלול קורא לאדם לחשב את המשך דרכו. בפסוק הפותח את הפרשה, מונחות זו לצד זו, באופן שווה – הברכה והקללה. ה'ברכה' איננה תוצר נלווה לשמירת המצוות, כפי שמבהיר הפסוק הבא: "את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם…" – שמירת המצוות היא היא הברכה. חז"ל כבר שמו לב לכך שהצגת שתי הקטגוריות בפני האדם, כפי שהיא בפסוק שלנו, נעדרת המלצה ברורה על הדרך המועדפת. לכן, המדרש קושר בין פסוק זה לבין פסוק אחר מהמשך ספר דברים: "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים.." מבלי לדון בסוגייה העצומה באשר לעצם קיומה של 'בחירה חופשית' – ניכר כי הפסוק האחרון, קובע מהי הדרך העדיפה, שאותה ראוי לאדם לבחור. עדיין נותרת התמיהה: וכי לא ברור מאליו שעדיף לו לאדם לבחור בדרך הברכה, החיים והטוב, ולא בדרך הקללה, המוות והרע? לשם מה הוסיפה התורה את ההוראה "ובחרת בחיים"? על כך משיב המדרש במשל המפורסם על דרך המישור והקוצים: "משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים: אחד שתחלתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור; והיה מודיע את העוברים ואת השבים, ואומר להם: שאתם רואים שביל שתחילתו מישור – בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור, וסופו לצאת בקוצים; ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים – בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים, וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים – בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לדחות באחרונה.." גם המשל איננו עוסק בתורת הגמול, השכר והעונש. אלא, המשל מציג את המורכבות שמונחת לפתחו של האדם בעומדו מול שתי הדרכים. מחד, מאפייניו הטבעיים והיצריים של האדם מורים לו להמשיך בדרך המישור בהתאם לצרכיו הבסיסים של גופו, ולנורמות החברתיות בסביבתו – זוהי דרך מישור שסופה קוצים. מאידך, הכרעה ערכית המכופפת את היצר, הגאווה והתאווה בפני ערך קבלת עול מלכות שמיים – דרך זו מלאה קוצים בתחילתה: יסורים, התחבטיות והתמודדיות מורכבות. אך סופה של דרך זו להיות דרך המישור אל החיים ואל הטוב.

כתב: משה משרקי