"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת מסעי
1. "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל
מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש" – היום, ערב שבת קודש, ראש חודש אב, הוא יום
פטירתו של אהרון הכהן, האדם היחיד שמועד פטירתו המלא נזכר בתורה. דמותו של
אהרון מתגלה לפנינו לראשונה, כשהוא צועד לקראת אחיו הצעיר, משה רבינו, בשמחה,
בשעה שמשה נבחר להיות גואלם של ישראל. מכאן ואילך, הוא שותף לכל ההנהגה של העם
עד לשנה האחרונה למסעות שמפורטים בפרשה: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ
מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן". יחד עם משה הוא נפגש עם מלך מצרים, עושה את
האותות ועולה להר סיני עם בניו וזקני ישראל במעמד קבלת התורה. הכתוב מפרט את
מעורבותו ב'מעשה העגל' והקשבתו לרחשי ליבם של העם. הוא נבחר לשמש בקודש ולהיכנס
לפני ולפנים ככהן הגדול וראש לזרע הכהונה לדורות. הוא עומד דומם מול מות שני
בניו הגדולים, ביום שמחתו, בחנוכת משכן העדות ומצווה לברך את העם ולהורות, הוא
ובניו אחריו, על דברי היתר ואיסור. מעבר לכל אלה – קורא הלל הזקן במשנה: "הלל
אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן
לתורה". מעבר לכניסה לקודש הקודשים ולבישת בגדי הכהונה הגדולה – עומד הלל על
מאפייני ההתייחסות של אהרון הכהן לזולת. המדרש מתאר בהרחבה את האופן שבו עסק
אהרון בעסקי השכנת שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו ובין כלל ישראל לאביהם
שבשמים. הלל קורא להצטרף לתלמידיו של אהרון, שכן רק באמצעות התלמידים וממשיכי
הדרך, ניתן ללמוד שאין מדובר בתכונה אישיותית ייחודית, אלא, בדרך חיים שיש
וראוי ללמוד ולחנך לאורה. מחנה השלום שייסד אהרון אינו רק מערכת להתפייסות
הדדית בין בני אדם, אלא, "ומקרבן לתורה". חזרה לשורש המורשת והערכים שהוענקו
לישראל, ממילא תמעט את הצורך ב'כיבוי שרפות' מקומיות והשכנת שלום זמני. לקראת
סוף הפרשה, התורה מפרטת את דיני הורג נפש בשגגה, שעליו לגלות אל עיר מקלט עד
מות הכהן הגדול. הסיבה לכך היא, שהכהן הגדול בחייו, אחראי להשראת השכינה
בישראל. דבר זה, איננו מתבצע רק בפרקטיקה של העבודה בקודש. הכהן הגדול, נדרש
לסמל במעשיו את רדיפת השלום ואהבת הבריות. הכרת ערך נפשו של כל אדם מישראל
תצמצם את מקרי הפגיעה בזולת, אפילו בשוגג. אהבת השלום של אהרון, שנפטר בר"ח אב,
כרוכה בהתקרבות לתורה ולמסורת אבות.
2. "…ומגורל נחלת אבותינו יגרע נחלתן" – שבט מנשה נזכר בשלוש הפרשות האחרונות לספר במדבר, בהקשרים שונים, הקשורים כולם לסוגיית ההתנחלות והנחלה. סיפור 'בנות צלופחד' ממשיך בפרשת השבוע שלנו. שני חלקי הפרשיה חובקים מזה ומזה את הנחלה שמקבלים מחצית שבט מנשה, אבי סבו של צלופחד, בפרשת השבוע הקודמת. הפירוט המיוחד, העולה דווקא בהקשר למטה מנשה, בהקשר למקרה בנות צלופחד, הוא המסביר מדוע החליט משה רבינו להעניק זכות למחצית השבט בעבר הירדן המזרחי, בגלעד ובבשן. בפרשת פנחס, קראנו את דרישת חמש הבנות של צלופחד לקבלת נחלה בתוך החלק של שבט מנשה. בפרשתנו, באים ראשי השבט למשה רבינו בחשש, שהתקדים לירושת הבנות, עלול לגרוע מנחלת השבט באם ינשאו לבני שבט אחר. המאבק על כל רגב בנחת האבות הוא המאפיין של בני שבט מנשה והוא, כאמור, גורם מכריע לאפשר להם לנחול גם בעבר הירדן. בשונה משני השבטים, ראובן וגד, שהתנחלו בשטח ה'כבוש' – בני מנשה נלחמים באמורי היושב בשטח ולוכדים את הערים מיושב הארץ. התלמוד הירושלמי מסביר מדוע אין לקחת 'ביכורים' מעבר הירדן. הסיבה האחת היא: שאין חלק זה נחשב ל"ארץ זבת חלב ודבש" – דבר המוזכר בדברי מביא הביכורים במקדש. הסיבה השנייה היא שאין הביכורים באים משטח שאיננו חלק מקורי מארץ ישראל המוגדרת בגבולותיה בפרשתנו – 'אשר נתת לי ה' – ולא שלקחתי בעצמי. התלמוד מסביר שההבדל בין שני הטעמים, לשיטת ר' אבין, הוא – מחצית שבט מנשה. הם לא לקחו מיוזמתם אלא נקראו על ידי משה רבינו לנחול מעבר לירדן, שלא נחשב לארץ זבת חלב ודבש.
מדוע ,איפא, התווסף חצי שבט המנשה לדרישת הנחלה של בני גד ובני ראובן? בתום משא ומתן נחוש מאוד, שבו פונים שני השבטים המבקשים להשאר בעבר הירדן עם כל ממונם וקינינם – זוכים הם ברוב השטח המבוקש, אך לא בכל שטח הגלעד, שבו חפצו מלכתחילה. פנייתם הראשונית, הייתה מרומזת ובהמשך הלכה והתבררה כנוקשה לנחול בשטח הכבוש בעבר הירדן. למרות התוכחה הקשה והתנאי שמציב בפניהם משה רבינו לצאת למלחמה בראש צבא העם – הם קובעים: "ואתנו נחלתנו בעבר הירדן מזרחה". כך, שהם מרוקנים בפועל את התנאי בהתחייבות לעמוד כחיל החלוץ לפני כל העם, ובפועל מקבלים כבר באותה העת, את הזכות על השטח בעבר הירדן: "ויתן להם משה…."
רצונם של שני השבטים להתנתק בפועל משטח הארץ המובטחת מביא, ככל הנראה, להוסיף לעסקה את מחצית שבט מנשה. דוגמא ומופת למאבק על כל מטר ודונם בארץ ישראל. הם מוכיחים שביכולתם ובנכונתם להילחם ולרשת גם מעבר לשטחי הארץ ולשנות את שמות הערים לפי אמונתם. כאלה, נדרשים לעמוד לצד שבטי גד וראובן המתבדלים. אמנם, יש מן הפרשנים שסברו, שהוספת מחצית השבט היתה בשל גודל השטח ביחס להיקף האוכלוסייה של ראובן וגד. או, שהם כבר היו בראשית המשא ומתן, אך לא נזכרו בהיותם חצי שבט ולא שבט שלם. אך מדברי התלמוד הירושלמי וכן מהצורך להלחם ולכבוש את השטח המוצע – עולה כוונה אחרת מצידו של משה רבינו בצירוף שבט מנשה.
לפננו, אם כך, דוגמא מופתית, של חוסר פשרה על שטחי ארץ ישראל, של שבט שאביו נולד בגולה, במצרים. הפשרנות על שטחי ארץ ישראל פנימה, וכינויים באותיות a וb וכו' – נובעת מתהליך התרחקות רעיונית וערכית של אמונה בצדקת הדרך.
כתב: משה משרקי
