"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע: פרשת חוקת.
1. "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" – בשנה הארבעים למסע המדבר,
עושה עם ישראל את דרכו לעבר כנען.
או אז, מתלונן שוב העם על צימאון חמור למים ומבקש את נפשו.
בתגובה לכך, הקב"ה מצווה את משה ואהרון בציווי שחלקו מכוון למשה בלבד וחלקו גם לאהרון: "קח את המטה, והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם".
דור המתלוננים הפעם, אינו דור של יוצאי מצרים – אלה מתו כולם במסע המפרך במדבר.
מדובר על מי שגדלו או נולדו במדבר. הם לא חוו על בשרם את השעבוד האכזר, לא ראו את המופתים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף,
לא נזכרים בהתרפקות מדומה ל"סיר הבשר" ואינם מתאווים לדגה של ארץ הנילוס.
הם הדור שרוצה להיכנס לארץ, שמתקשה לשאת את המסע הארוך.
דור הנדרש לשיחה, לעידוד ולחיזוק אמוני בצדקת הדרך, על כל משמעויותיה.
הסלע הזה – צריך שידברו איתו. הדור הזה שוב אינו מסתפק בנס המביא לפתרון מקומי של בעיה אחת, הוא צריך לראות בעיניו שבכוח הדיבור ניתן להוציא אפילו מים מהסלע. משה ואהרון מכנסים את העדה, ולאחר שהם מביעים נימה מסוייגת מתלונתם – משה מכה בסלע פעמיים ומוציא מים רבים.
הגזרה החמורה, המובעת בפסוק שלנו, קובעת כי משה ואהרון לא ייכנסו לארץ ישראל עם יתר העם ומנהיגותם רבת השנים והעוצמה תסתיים במדבר.
למרות הידיעה הקשה על כך שלא ינהיג את העם שהוציא ממצרים לארץ המובטחת – משה ממשיך במלוא עוזו לפעול במסירות למען עם ישראל.
כבר בפסוק העוקב ובהמשך הפרשה מוביל משה מהלכים מדיניים וצבאיים המסייעים לעם ישראל בדרכו לארץ המובטחת.
הוא מלביש את אלעזר הכהן בבגדי אהרון אביו לעיניו, ומנחם את אחיו לפני מותו, שזכה לראות את בנו ממשיך את דרכו בעבודת הקודש.
המנהיגות אינה מוגבלת לתקופת מילוי התפקיד אלא היא שליחות חיים של "רועה נאמן".
משה, גדול המנהיגים, מותיר את חובת ההוכחה לצדקת הדרך ולאמונה, לאלה שיבואו אחריו, אחרי מותו, וללא קשר להימצאו.
אלפי שנים ודורי דורות של מאמינים מוסיפים לקיים את 'תורת משה'.
2. "ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי" – נפשו של עם ישראל קצרה בדרך הסובבת את הרי אדום, במדבר בדרך לכניסה לארץ.הם שוב מלינים.
אלא שהפעם, לראשונה, הם מעלים טרוניה כלפי שמים ולא רק כלפי משה: "וידבר העם באלוקים ובמשה…", מיד משתלחת בעם מכת נחשי שרף הממיתה רבים מהעדה. הנחש, הוא סמל הפיתוי.
הוא הפורץ את הגדרות ומנצל כל חרך כדי לטשטש את הגבולות. באלילות העתיקה נחשב הנחש לסמל לחיים ופריון,
שומר גבולות ומקדשים ופולחן נרחב נערך סביב הנחש, גם בכנען וגם במצרים.
נחש הקוברה, העומד על זנבו, נחקק על כתרי הפרעונים ובמקדשיהם.
נחש השרף המכונף נמצא על כתרו של תות ענח' אמון וכן על צמיד בידו.
אסקלפיוס הוא אליל הרפואה מתרבות יון הקדומה. כל אלה ועוד נועדו להיעקר באמצעות הבטה על נחש הנחושת שעשה משה.
נחש הנחושת אינו ממית ואינו מחייה, במובן הפיזי. הוא מאפשר למי שנפגע מהנחש הממשי או הרעיוני, לכוון ליבו לאביו שבשמים ולזכות בחיים.
ההבטה על נחש הנחושת מזכירה לאדם, כי עליו להרחיק עצמו מסמל הפיתוי והיצר, מדמות האליל המצרי או היווני, לצאת מהמוחשי אל הנשגב.
עם הזמן, הפך נחש הנחושת שעשה משה במדבר, למושא פולחן אלילי ואף הובא לירושלים.
עד לימי חזקיה מלך יהודה שכיתת את אותו 'נחושתן' שהפך מרעיון אמוני למכשול פולחני אלילי.
זאת בשל הדעה שהעניקה כוחות ריפוי לאותו מיצג שעשה משה, ושהפך לסמל הרפואה עד ימינו.
הגבול בין חפץ המשמש לאמונה לבין הפיכתו לאובייקט אלילי הוא דק ושברירי.
ניכרים דברי הרמב”ם להלכה: “והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן.. שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות"
כתב: משה משרקי
