מדינת ישראל זקוקה לשינוי כיוון וזה כבר ברור. אם לא יתקיים מפנה כזה, עלולה ישראל להידרדר אל עברי פי-פחת ולעמוד בפני סכנה קיומית. לא פחות.
בשנה האחרונה חזינו בתופעות מטרידות כמו התעוררות לאומנית, אסאלמיסטית אנטי-ישראלית במגזר הערבי. התרחשות המשלבת בתוכה ממדי פשיעה חסרי תקדים ואלימות שלא הכרנו.
בנגב, בערי המשולש ובמזרח השרון, ריבונות המדינה סבלה מהחלשות דרמטית. שטחי C, בקעת הירדן ומזרח ירושלים אובדים לטובת הרשות הפלסטינית, במימון ובהכוונת האיחוד האירופי. בגליל הרוב היהודי הולך ונעלם, וישנו קושי יסודי לשמור על תושבים יהודים בערים המעורבות. מערכת משפט רקובה, דומיננטיות פוסט-ציונית באקדמיה ועל כן במערכת החינוך, התקשורת והתרבות.
התופעות הללו הן עובדות. בוודאי בקרב המחנה הלאומי כמעט ואין עליהן עוררין, ומחוצה לו באזורי השמאל המתון ישנה אותה הסכמה, אך אולי תוך שימוש במונחים מעורפלים יותר.
בכל אופן הצורך בשינויי כיוון קיים. כאן מתעוררת בעיה מפני שתמיד כאשר מדברים על מכלול שינויים הכרחיים, מתעורר היצר הדורש לבצע אותם בבת אחת, מה שבדרך כלל מוביל לכך שכלום לא מבוצע. הציפיות בשמים, ותמיד הצעד הראשון נראה קטן או צנוע מדי.
כדי להימנע ממצב כזה, חייבים להבין שאין ברירה אלא להתקדם על פי תכנית הדרגתית, המבוססת על סדר הגיוני. מכאן שהאתגר הראשון שצריך לטפל בו הוא האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ. ישראל לא תצליח לטפל בשום בעיה גורלית – לא איבוד הריבונות ברחבי הארץ, לא בתחום טרור או טיפול במסתננים, לא בחתרנות מדינית זרה ולא בפיתוח ההתיישבות – לפני שיפתח החסם העיקרי.
בג"ץ במתכונתו האקטיביסטית מתנהל כרשות-על הניצבת מעל נבחרי הציבור ומחליטה במקומם. לא מדובר רק על 14 החוקים שנפסלו בעשור האחרון, אלא עשרות החוקים שנכתבו ונשארו במגרה בגלל החשש שלא יעברו את "מבחן בג"ץ". כולל עשרות רבות של תקנים, מינויים, מתווים, החלטות והסכמים שנעצרו או בוטלו בידי השופטים.
אך גם זו אינה בעיה אותה ניתן לפתור באבחה אחת ולכן גם התהליך הזה יש לבצע באופן מדורג. הצעד הראשון אותו צריך לעשות הוא להעביר פסקת ההתגברות במודל של רוב רגיל. קודם כל לצייד את נבחרי הציבור שלנו בכלי מיידי והכרחי שיכול לעבור.
לאחר מכן יהיה צורך לטפל בחתרנות המדינית המתבצעת על ידי ארגונים הממומנים בידי ממשלות זרות. בעשור האחרון, כל ניסיון לקדם ולו פסיק קטן מול אתגריה הגדולים של ישראל, נתקל במסעות לחץ תקשורתיים, נגד הציבור ונגד נבחריו, אשר יוצרים לחץ פנימי ובינלאומי, לרוב בליווי מאות עתירות לבתי משפט והכול במימון זר.
בעשור האחרון הוזרם לכשישים ארגוני תעמולה ומשפט המזוהים עם השמאל בישראל (רובם שמאל קיצוני מובהק) סכום של יותר מ-700 מיליון שקלים, לא כולל מאות מיליונים נוספים שהוזרמו אל הארגונים מקרנות פוליטיות שאינן מדינתיות כמו 'הקרן לישראל חדשה' ושלל קרנות זרות נוספות. (כל הנתונים נאספו על ידי אגף המחקר של תנועת 'אם תרצו' ומדוחות הארגונים).
כך נכשלה המדינה בטיפול בבניה הבלתי-חוקית בנגב, בהחזרת המסתננים לארצותיהם, ביישוב יהודה ושומרון או בפינוי המאחז העברייני חאן אל-אחמר. כך נשחקה מדיניות הלחימה בטרור, כך נתקע קידום הטבות למשרתים בצה"ל ועוד.
לכן הדבר השני שצריך לבצע הוא להעביר חוק מיסוי על ארגונים הפועלים במימון ממשלות זרות. רק צעדים כמו הטלת מיסוי כבד על מאות המיליונים המושקעים כאן בארגוני תעמולה, יחד עם הרחקתם משיתופי פעולה עם מערכות המדינה והגברת הפיקוח, יביאו למצב של נורמליות ציבורית ויאפשרו למדינה לחזור להתנהלות תקינה.
לאחר השלמת שני הצעדים הראשונים, דהיינו פסקת התגברות ובלימת החתרנות הזרה, תוכל ישראל להחזיר את יכולתה לתפקד כמדינה מתוקנת. כזו שמסוגלת להתמודד עם אתגריה ולהתחיל להתקדם. בלי אלו, כלום לא יקרה.
כתב: מתן פלג, יו"ר תנועת אם תרצו
