יום הכיפורים: להיות אדם חדש
מאת: ד"ר אלדד קולנשר
יום הכיפורים – היום המקודש בשנה – חל בעשירי לתשרי, בתום עשרת ימי תשובה שמתחילים בראש השנה. מהות החג באה לידי ביטוי בשמו: כפרה – מלשון כיסוי – של החטאים שלנו על ידי הקב"ה. השם מטהר כל מי שמקיים את מנהגי החג מכל חטאיו ומוחק כל זכר לחטא, כאילו שלא אירע כלל. בהמשך לראש השנה, שבו ניתן פסק דיננו, ביום הכיפורים נחתם גזר הדין לשנה הקרובה ועלינו להכין עצמנו ולעשות חשבון נפש אישי.
עם זאת, בניגוד לאימת הדין של ראש השנה, יום הכיפורים אינו יום של אבל וצער אלא יום שמחה. ביום זה ירד משה רבנו מהר סיני עם לוחות הברית השניים, לאחר שהקב"ה סלח לעם ישראל על חטא העגל. זהו אפוא יום של רחמים וסליחות ואנו יודעם שאם ננהג כראוי הקב"ה יסלח לנו על עבירות שבינו לביננו. השמחה היא גם על ההזדמנות להתקרב מאד לקב"ה, לגלות את המהות הטהורה של נשמתנו ולחוש את אחדות עם ישראל. יתר על כן אנו מקווים שהשם יכפר על חטאינו ויש לכך מעלה מהותית על סליחה; שהרי סליחה פירושה רק ויתור על עונש, מבלי לשנות את המציאות הפיזית והנפשית של האדם שחטא.
המצווה המרכזית של החג היא הצום, שמנתק אותנו מהעולם החומרי ומהסחות דעת ומאפשר לנו להתרכז במהות האמיתית שלנו. הצום הוא מרכיב חיוני בתהליך הטהרה שמתרחש לא בזכות מעשינו עד החג, אלא בזכות מה שהפכנו להיות – בעזרת השם – ביום הכיפורים, כלומר נשמה נאמנה של יהודי אמיתי אוהב ישראל. הגם שבראש השנה הקב"ה שפט אותנו לפי מעשינו, ביום הכיפורים הוא גוזר את דיננו לפי מה שהפכנו להיות, דהיינו לפי עצם נשמתנו שהיא מהותנו האמיתית. להבדיל מחזרה בתשובה שבה האדם משנה את התנהגותו, ביום הכיפורים מדובר אפוא על גילוי הזהות הפנימית של האדם. מי שמקיים את היום כהלכתו מעיד על עצמו שהוא מאמין בשם ובתורה ומתיישר עם רצון השם. לפיכך, הוא ראוי לכפרה, בהבנה שחטאיו במהלך השנה היו רק בגדר החטאות ללא כוונה להרע ואינם מבטאים כלל את עצם נשמתו.
בדומה לראש השנה, מנהגי החג הם בסימן תשובה ותפילה, בתוספת צדקה. עיקרה של התשובה הוא לפני יום הכיפורים, שבו המיקוד הוא בסליחה וכפרה. התפילה בבית הכנסת נמשכת לאורך רוב היום. יום הכיפורים נפתח בערב החג בתפילת כל נדרי שמתירה אותנו מכל הנדרים שנדרנו בפזיזות, כדי שנוכל להשתחרר מכבלים ולפתוח דף חדש. התפילות במהלך היום עצמו סובבות סביב: סדר העבודה שהיה נהוג בבית המקדש בהובלת הכהן הגדול; יום המשפט, וידוי על חטאים ובקשת מחילה; טוהרת המשפחה היהודית; האפשרות לכפרה וסליחה גם כשהחטא חמור וגם ברגע האחרון. תפילה נעילה, המסיימת את תפילות החג, היא ההזדמנות האחרונה לבקש סליחה ומסמלת בקשה לשמירת קירבה לקב"ה. במהלך התפילה המתפללים מגיעים לרמה רוחנית נשגבה; תקיעת השופר בסופה מבטאת ציפייה לגאולה קרובה.
צדקה באה לידי ביטוי במצוות כפרות לפני החג. בראיית הערבות ההדדית בין בני ישראל, נהוג כיום לבצע את המצווה באמצעות תרומה לנזקקים. באשר ליחסים בין אדם לחברו, חשוב לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו, שכן יום הכיפורים אינו מכפר על כך. בנוסף, בעשרת ימי תשובה נהוג לאחל איש לרעהו "חתימה וגמר חתימה טובה".
ביום הכיפורים השם מזמין אותנו, כהזדמנות של פעם בשנה, להתעלות רוחנית ומושך אותנו אליו. לאדם המכבד את "עיצומו של יום" מתגלה עצם נשמתו – האני האמיתי שלו – וזו הרמה רוחנית הגבוהה ביותר האפשרית לנפש האדם. כאשר הרצון החיצוני שלנו – שהוא גשמי, זהה אצל כל בני האדם ובולם אותנו – מתבטל, אזי מתגלה הרצון הפנימי שלנו. ביום הכיפורים, המכונה שבת שבתון, אנו משביתים את המציאות היומיומית שלנו ושבים לאני הפנימי שלנו. מעמד החג מאפשר לנשמה הא-לוהית הטהורה הטמונה בנו, שהיום-יום מטשטש את רישומה, להתגלות מתחת לכל הכיסויים. התגלות זו, בהשראת הקִרבה היתרה לבורא והניצוץ הא-לוהי שבנו, מאפשרת לנו לזהות מהו הייעוד הייחודי שעבורו נוצרנו ושעבורו קיבלנו כוחות ייחודיים. ייעוד זה משמעו התייחסות לחיים כחיים של משמעות ושליחות ולא כחיים אנוכיים. מעמד יום הכיפורים נועד אפוא להותיר בנפש האדם חותם שלא יימחה במהרה, יקרין על תודעתו ויעצב את התייחסותו לחיים לאורך כל השנה.
