מאמרו החשוב של הפובליציסט ארז תדמור, ממייסדי תנועת 'אם תרצו' על כל העובדות, הפרשיות ההיסטוריות והלקחים שהשמאל יעשה הכל כדי להסתיר מכם על מנת לשווק את לקחיו המופרכים ואת מסריו התעמולתיים ביחס לעליית הפשיזם והנאציזם
הערה מנהלתית: אם אין לכם סבלנות או זמן, החלק האחרון הוא לטעמי הרלוונטי והפחות מוכר בשיח – הוועידה העולמית נגד הפשיזם והמלחמה 1932.
האיוולת משמאל מגיעה לשיאים חדשים. על פי המנטרה החדשה, עליית הנאציזם התאפשרה בשל העובדה שבית המשפט העליון ברפובליקת וויימאר לא החזיק בסמכות לפסול חוקים. ברוח המגלמוניה ושכרון הכוח האהרון ברקית, הלקח שכולנו אמורים להפיק מהשואה פשוט: אקטיביזם שיפוטי. הענקת כוח בלתי מוגבל לקבוצה של יחידים מוארים שיעצרו את כוחות האופל המסתתרים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו – מלבד אצל אותם יחידים מוארים עוטי גלימה.
מבחינה לוגית ספק אם אפשר להתייחס לנושא הזה בצורה אווילית יותר מאשר לחשוב שכמה אבירי מוסר בגלימה היו מספיקים כדי לבלום אדם שרצח עשרות מיליונים, ואשר צבאות בריה"מ וארה"ב נדרשו לשנים כדי להכריעו.
ואכן, עובדתית ומבחינה היסטורית, מדובר בבורות מזוקקת. בית המשפט העליון בגרמניה החזיק בסמכות לפסול חוקים. וגם זה, ראו זה פלא, לא עצר את היטלר. כצפוי – לכל מי שמשתמש במוחו ולא מדקלם הבלים ושקרים מראיונות של אהרון ברק ל-7 ימים.
בינואר 1933 היו לשופטים בבית המשפט העליון של רפובליקת וויימאר גלימה, פטיש, חוקה וסמכות לפסול חוקים.
אבל להיטלר היה את ארנסט רהם וה-SA – מיליצייה חצי-צבאית שמנתה באותו שלב למעלה מ-2 מיליון חברים – פי 20 מגודלו של הצבא הגרמני שהיה תחת מגבלות חוזה ורסאי באותה עת.
נחשו כוחו של מי גבר.
ורק כדי לסגור את הפינה הזו: כשם שהפטיש, הגלימה והאקטיביזם השיפוטי לא בלמו את היטלר, גם מיליוני חברי ה-SA שנאמנותם היתה לארנסט רהם לא הרתיעו את היטלר. בליל הסכינים הארוכות, ב-30 ליוני 1934, טבח היטלר ברהם ובהנהגת ה-SA שבאותה עת מנה כבר למעלה מ-3 מיליון חברים והיה הכוח האלים הגדול באירופה.
שתי דרכים היו לעצור את היטלר והנאציזם ולחסוך מהאנושות את זוועות מלחמת העולם השנייה:
1. פוליטית
2. צבאית.
* * *
נתחיל דווקא מהאופציה השנייה.
האופציה הצבאית – מעצמות המערב יכלו לבלום את היטלר צבאית בקלות יחסית לאורך כל התקופה שבין 1933 ל-1936, ובמאמץ גדול יותר אך עדיין עם עדיפות צבאית ברורה לטובת המערב בין השנים 1936 ל-1938.
בין 1933 ל-1938 היה צבא גרמניה בתהליך התעצמות מואץ.
אבל המערב שיכול היה לעצור את היטלר בנקל לו רק היה מבין את גודל השעה, שקע מרצונו לעיוורון הפייסנות.
בפברואר 1933, חודש לאחר עליית היטלר לשלטון קיבלה אגודת הדיבייט של אוניברסיטת אוקספורד החלטה ברוב של 253 כנגד 157 מתנגדים לפיה "בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה למען המלך והמדינה", וב-12 באפריל 1935 התקבלה בארצות הברית החלטה המזדהה עם שבועת אוקספורד עליה חתמו כ-60 אלף תלמידי מכללות. וינסטון צ'רצ'יל שזיהה את האיום ותבע להתמודד עמו בזמן הוצג כמחרחר מלחמה.
היטלר סמך על תבוסתנותם של מנהיגי צרפת ובריטניה ותמיד צדק.
הוא פירק לבנה אחר לבנה ממערכת הבריתות האירופית, רמס את יוקרתן הבינלאומית של מעצמות המערב, שבר את רוחן, ופירק לגורמים את מדיניות הביטחון הקיבוצי, תוך שימוש במדיניות של שני צעדים קדימה וצעד אחורה.
היטלר ביטל את המגבלות הצבאיות שהוטלו על גרמניה, הקים חיל-אוויר גרמני, הרחיב את הצי, והגדיל את צבאו שוב ושוב. למערב היו כל הזדמנויות לעצור אותו בעת פרישת גרמניה מוועידת פירוק הנשק ב-1933, סיפוח חבל הסאר ב-1935 – מהלך שכלל התחייבות מצד היטלר לפיה “אם סוגיה זו תיפתר, לא יהיו עוד בעיות בין גרמניה לצרפת”.
בהמשך פלש הצבא הגרמני לחבל הריין ב-1936 – מהלך עליו אמר היטלר כי "48 השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי. אילו נכנסו הצרפתים אז לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה".
צרפת ובריטניה לא עשו דבר. בטיימס של לונדון נכתב על המאורע כי "הגרמנים עושים סדר בחצרם האחורית".
היטלר המשיך להקמת ציר רומא-ברלין ב-1936 ומשם לסיפוח אוסטריה, האנשלוס ב-1938. כלבי השמירה של הדמוקרטיה בבריטניה ובצרפת קבעו כי מדובר "בצעד שנועד לאחד את האומה הגרמנית".
השיא, שהיה למעשה ההזדמנות האחרונה לעצור את היטלר, היה הסכם מינכן בספטמבר 1938 – ההימור הגדול ביותר שנטל היטלר, לצד האיוולת הגדולה ביותר שנקט המערב.
בעת המשבר מנה הצבא הגרמני בין 45 ל-48 דיביזיות. מולו עמדו 40 דיביזיות של צבא צ’כוסלובקיה, שאחזו בביצורי חבל הסודטים שנחשבו למתקדמים ואיכותיים. 23 דיביזיות צרפתיות הפרוסות לאורך הגבול עם גרמניה חויבו לעמוד לצד צ’כוסלובקיה מתוקף הברית בין המדינות, ופוטנציאל הגיוס של צרפת עמד על 85 דיביזיות. גם בריטניה, שהייתה קשורה בברית עם צרפת, העמידה את עוצמתה הימית והצבאית, ולצ’כוסלובקיה הייתה ברית צבאית עם ברה”מ, שצבאה כלל 270 דיביזיות.
לפריצת הביצורים הצ’כיים בסודטים הקצתה גרמניה 35 דיביזיות, ובכך הפקירה למעשה את הגבול עם צרפת, שלהגנתו נותרו רק 8-5 דיביזיות, בעוד שקו ההגנה הגרמני, קו זיגפריד, טרם הושלם. הנחיתות הגרמנית המובהקת ומתיחת החבל מצד היטלר הובילו את ראשי הצבא הגרמני לתכנן קשר להפלתו במידה ובריטניה וצרפת יגלו נחישות. הם אף יידעו את צ’מברליין על תוכניתם, מתוך אמונה שהדבר יגביר את נחישותו. אך הימורו של היטלר, כי מנהיגי בריטניה וצרפת ייאחזו בכל קנה רצוץ ויבגדו בבעלי-בריתם למרות יחסי הכוחות הברורים, הוכיח את עצמו. בלחץ צרפתי ובעיקר בריטי נדחקה צ’כוסלובקיה לפינה, תוך שהיא נדרשת לוויתורים שמשמעם כניעה בלא קרב.
ביוזמת מוסוליני כונסה ועידת מינכן, אך צ’כוסלובקיה לא הורשתה להשתתף בדיונים ותוצאותיהם נכפו עליה. חבל הסודטים – על קו הביצורים האדיר ומפעלי הנשק של סקודה – הועבר לידי גרמניה. צ’כוסלובקיה איבדה 70% ממרבצי הברזל, הפלדה והפחם שלה, 75% מהרכבות ו-70% מייצור החשמל. 800,000 צ’כים הפכו לגולים בארצם ולבני-ערובה בידי הנאצים. משמעות ה”שלום” של היטלר הייתה קריעת צ’כוסלובקיה לגזרים והפיכתה למדינה הנתונה לחסדי הנאצים. מערכת הבריתות האירופית פורקה לגורמים, צרפת ובריטניה נחשפו כמדינות כנועות הבוגדות בבעלות-בריתן, וברה”מ, שהייתה נכונה להילחם למען צ’כוסלובקיה, נדחפה לזרועות גרמניה והסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
ב-14 למארס 1939 כבש הוורמאכט, בלא ירייה אחת, את מה שנותר מצ’כוסלובקיה. את פרק הזמן שבין ספטמבר 38′ לספטמבר 39′ ניצל היטלר להתחמשות אדירה, תוך שימוש מואץ במפעלי הנשק של סקודה, שתפוקתם הייתה גדולה יותר מזו של התעשייה הצבאית הצרפתית והשתוותה לזו של בריטניה.
שעת הכושר האחרונה שבה ניתן היה להציל את העולם מזוועות מלחמת-העולם השנייה אבדה לבלי שוב.
* * *
האופציה הפוליטית – מבלי להכביר יותר מדי במילים הרי שעליית היטלר לשלטון התאפשרה בשל הפיצול הפוליטי בוויימאר, חולשת יריביו של היטלר וחוסר יכולתם לשתף פעולה על מנת לבלום אותו.
וזה לא שלא היו בגרמניה מי שיזהו את חומרת האיום. אריך לודנדורף, אנטישמי מטונף בפני עצמו ושותף לניסיון הפוטש של מרתף הבירה ב-1923, כתב לנשיא הינדנבורג יומיים לאחר שהאחרון מינה את הילר לקאנצלר: "הריני מתנבא לפניך בחגיגיות, שאדם הרה אסון זה יפיל את הרייך שלנו לתהום ויביא על אומתנו צרה שלא תשוער. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על צעד זה".
הבחירות שנערכו בנובמבר 1932 הותירו את רפובליקת וויימאר עם מערכת פוליטית מפוצלת, אך כזו שיכולה היתה לבלום ולמנוע את עליית היטלר לשלטון. המפלגה הנאצית היתה הגדולה ביותר עם 33 אחוזים מהמושבים ברייכסטאג (ירידה מ-37 אחוז מהמושבים בבחירות שנערכו 3 חודשים בלבד לפני כן) ומולם עמדו הסוציאל-דמוקרטים עם 20 אחוזים מהמושבים, הקומוניסטים עם 17 אחוזים מהמושבים, מפלגת המרכז עם 12 אחוזים ושורה של מפלגות קטנות יותר שרובן תיעבו וסלדו מהיטלר והנאצים.
כל שהיה בו צורך בשלב הזה על מנת לבלום את היטלר היה איחוד כוחות של מפלגות השמאל והמרכז.
האיחוד הזה מעולם לא קרה, וחלק מרכזי מהאחריות לכך מוטלת על כתפי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית והתנועה הקומוניסטית בהנהגת סטלין ובריה"מ.
הסיבה לכך פשוטה: הקומוניסטים לא היו מעוניינים בבלימת הנאצים באמצעים דמוקרטיים אלא במהפכה. חוסר היציבות וההקצנה היו מבחינתם תחנות בדרך לייצוא המהפכה לגרמניה.
יתרה מכך, יש ראיות רבות לכך שסטלין רצה בעליית והתבססות היטלר בשלטון מתוך מטרה להוביל למלחמה בין גרמניה ל"דמוקרטיות הקפיטליסטיות" בריטניה וצרפת שתאפשר למהפכה בבריה"מ להתבסס, להתחזק ולייצא עצמה למדינות נוספות.
* * *
הוועידה העולמית נגד הפשיזם והמלחמה
וכאן אנו מגיעים לפרשייה היסטורית דרמטית שהועלמה כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה (נחשו למה…) ואשר מאירה באור שונה לחלוטין את כל מה שהשמאל מבקש ללמד אותנו על הלקחים מעליית הפשיזם ומהדרכים לבלימתו.
בין ה-27 ל-29 לאוגוסט 1932 נערך באמסטרדם "הקונגרס העולמי נגד הפשיזם והמלחמה" בהשתתפות למעלה מ-2000 נציגים מ-27 מדינות שייצגו את מגוון תנועות ומפלגות השמאל והמרכז, קומוניסטיים, סוציאליסטיים, ליברליים, פציפיסטיים ונציגים של כלל הכוחות "המתקדמים" בעולם הרוח, התרבות והפוליטיקה העולמית.
רובם של המוזמנים לא ידעו זאת, אך הקונגרס אורגן ונוהל על ידי ווילי מינצנברג, אשף התעמולה והלוחמה הפוליטית-פסיכולוגית של סטלין.
בניגוד לפיצול הכרוני בפוליטיקה הגרמנית, הוועדה, הנושאים, הדוברים, המסרים, וההחלטות של ועידת אמסטרדם נשלטו לחלוטין על ידי סטלין ומינצברג.
מינצנברג החזיק באותה עת מערך עצום ובלתי נתפס של מאות ארגוני חזית ואלפי סוכנים במדינות המערב, ותחת השפעתו – הישירה והעקיפה – היו אלפי אנשי רוח, אינטלקטואליים, יוצרים, כותבים ועורכים בכירים, סופרים, אמנים, מחזאים ובהם גדולי עולם הרוח והתרבות של התקופה ובהם ארנסט המינגווי, אנדרה ז'יד, ברטולט ברכט, ליליאן הלמן, אנדרה מאלרו, דורותי פרקר ועוד ועוד. הוא הפעיל, מימן ושלט בעשרות הוצאות ספרים וכתבי עת במערב, הקים תעשיית קולנוע משלו ושלח קולנוענים להשתלב בתעשיית הקולנוע ההוליוודית שחלקים גדולים ממנה פעלו בשירותו – לעיתים שלא ביודעין.
נזכיר, אנו נמצאים בשיאו של המשבר הפוליטי ברפובליקת וויימאר שיסתיים בעליית היטלר לשלטון בינואר 1933 ומינצנברג עצמו ששלט בקונגרס ביד רמה היה חבר ברייכסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית הגרמנית.
"הקונגרס העולמי נגד הפשיזם והמלחמה" כונס בדיוק ברגע הנכון מבחינה היסטורית ונושא הקונגרס התברר כנושא החשוב ביותר בו ניתן היה לעסוק – הדרכים לבלום את עליית הפאשיזם ולמנוע מלחמה.
אך הקונגרס העולמי נגד הפשיזם לא עשה דבר לבלימת הפשיזם מסיבה פשוטה: לא רק שסטלין, מינצנברג והקומינטרן לא רצו לבלום את היטלר, מבחינתם הפשיסטיים אותם היה צריך לבלום לא היו בגרמניה, אלא בבריטניה ובצרפת.
סטיבן קוץ' שכתב ספר על מינצנברג וסטלין סיכם: "העובדה החשובה ביותר ביחס לקונגרס המדהים והמטעה הזה היא ההתעקשות עוצרת הנשימה לתקוף הכל, אבל הכל, מלבד את האיום הפשיסטי האמיתי".
הקונגרס העולמי נגד הפשיזם שנערך 4 חודשים לפני עליית היטלר לשלטון לא ראה בהיטלר סכנה ולא עשה דבר על מנת לבלום אותו. מטרתו היתה לפצל ולהחליש את בריטניה וצרפת, לפלג ולשסות את הכוחות הפוליטיים בדמוקרטיות המערביות אלו באלו ולהציג את בריטניה וצרפת כמעצמות אימפריאליסטיות-פשיסטיות המסוכנות לכוחות השוויון והצדק.
ההזדמנות הטובה ביותר לעצור את היטלר ולמנוע את עלייתו לשלטון בוזבזה מהסיבה הפשוטה: אנשי הרוח, התנועות החוץ פרלמנטריות, כוחות הקדמה ומערכת התנועות ומפלגות השמאל העולמי לא עשו דבר לבלום את היטלר מכיוון שהן עסקו באותה עת בהחלשת ובהכפשת המשטרים והממשלות הדמוקרטיות של בריטניה וצרפת.
בדיוק כפי שהיום הן מתעלמות מאיראן ומכפישות את ישראל וארה"ב. מעניקות רוח גבית לחמאס ומזהות תקופות אפלות מדומיינות.
אין כל חדש ואין כל מקריות בכך שגם היום מאות ואלפי ארגוני שמאל מערביים מציגים את ארה"ב ואת ישראל כהתגלמות הרוע עלי אדמות; שעשרות ארגוני שמאל ישראלי תומכים ומשרתים את תעמולת החמאס; ושהשמאל הישראלי כולו נכנע ומשתעבד לשיח ולתעמולה מופרכים המציגים את ישראל ככזו הנתונה במדרון חלקלק ובהתדרדרות לפשיזם; וגם לא בכך כאשר שאותם כוחות, תנועות ואנשי רוח מגלים עיוורון מוחלט למאפיינים הפשיסטיים והרצחניים של החמאס מחד ואיראן מאידך.
"מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" וגם זה כלל וכלל לא מקרי. מערך התעמולה וההונאה שהקים ווילי מינצנברג במערב בשנות ה-20 וה-30 הוא הבסיס הארגוני, האינטלקטואלי והתרבותי ממנו צמחה תנועת המחאה ותרבות הנגד של שנות ה-60 וה-70 והוא הסבא התרבותי-פוליטי של השמאל הרדיקלי הישראלי.
'הקרן לישראל חדשה' שהוקמה ב-1979 היא גוף שמאל רדיקלי אמריקני שמתבסס על אותם זרמים, כוחות ושיטות פעולה של הסתרת המטרות האסטרטגיות האמיתיות, הפעלת ארגוני חזית ושימוש באלפי אידיוטים שימושיים. מטרת העל של המערך הזה היא לייצר את הפוליטיקלי קורקט הנכון של התקופה שמזה קרוב ל-9 עשורים מגלה שוב ושוב עיוורון מוחלט לכוחות הטוטליטריים והרצחניים האמיתיים, בעודו מכפיש, מפצל, משסה ומחליש את הכוחות הדמוקרטיים והליברליים במערב.
קרדיט ותודה לארז תדמור.