אנא בכוח. מאת: אורי הייטנר

יצירה יהודית ישראלית נפלאה הולכת ופורחת בישראל. אורי הייטנר על אלבום המופת של עובדיה חממה

שתפו:

משהו טוב קורה לאחרונה בתרבות הישראלית. אנו מרבים לקטר על הרדידות, האמריקניזציה, החיקוי המתבולל והזול, המיסחור, האס.אם.אסיות נוסח "כוכב נולד", עבודת האלילים של הערצת ה"סלבס". אולם במקביל, הולכת וכובשת את מקומה יצירה מקורית, יהודית ישראלית נפלאה, המשלבת מסורת וחידוש, שואבת ממקורות ישראל וממריאה לגבהים חדשים 

סידורים אחרונים

אהבה משמיעה ראשונה – כך אני יכול להגדיר את תגובתי לשמיעה הראשונה, האקראית, תוך נהיגה ברכב, של השיר "אנא בכוח" בלחנו וביצועו של עובדיה חממה, עם פריצתו לאקרנים בעיצומם של חגי תשרי, לפני כשנה. את השם עובדיה חממה לא שמעתי קודם לכן ולא היה לי מושג מי האיש. אך היה לי ברור, שאם וכאשר יצא דיסק שלו, אקנה אותו. אין לי צורך, לשם כך, בהאזנה לשירים נוספים ואף לא להאזנה נוספת לשיר זה.

כך עשיתי כשיצא הדיסק לאור, כעבור חודשים אחדים, והתחושה הראשונית התאמתה לחלוטין. האלבום, "שמים וארץ", הינו יצירה נפלאה, אבן דרך בתרבות הישראלית היהודית של ימינו. אני מגדיר את האלבום כיצירה, כיוון שאין זה אוסף של יצירות, אוסף של שירים. קיימת זיקה בין שיר לשיר, וכולם יחד, מילות השירים, הלחנים, הביצועים, הנגינה המורכבת ולא פחות מכך – חוברת המילים, עם מילות הקישור וההסבר של חממה, ועם הצילומים שבהם, מהווים שלמות אחת, יצירה שלמה ומורכבת. בהתייחסי לדברים שכתב חממה בחוברת המילים, אין כוונתי רק לדברי ההסבר, אלא אפילו לרשימות הקרדיטים, שדומה שגם בהן הושקעה מחשבה מרובה, ואף הן חלק מן היצירה, וכלי המסייע לביאורה ולהבנת עומקה. ברשימת הקרדיטים "רב תודות" החותמת את חוברת השירים, מתנצל חממה בפני אשתו עליזה "שלא יכולתי הפעם להקשיב לעצתך להיפרד מכמה שירים. מודה שיש קצת עומס, אבל השירים קשורים בעבותות אלו באלו ליצירה שלמה אחת". אני לא חשתי בעומס יתר, אך אני בהחלט מסכים שמדובר ביצירה שלמה אחת.

מאחר ולא הכרתי כלל את עובדיה חממה, הופתעתי להתוודע אליו דרך הדיסק והחוברת. ראשית, מן התמונות המצורפות הבנתי שמדובר באדם לא צעיר. באחד השירים ("המכתב") מצטרפים בקולותיהם בניו סתיו ואוהב, עדות נוספת לכך שלא בזמר עול ימים הפורץ לזירת "כוכב נולד" מדובר. מצד אחד, עובדה זו מסבירה את הבשלות שבאלבום. מצד שני, היא מעוררת שאלה – היכן היה עובדיה חממה עד היום? איך זה שיוצר מוכשר כל כך היה עד כה מחוץ לתודעה הציבורית?
חממה מספק הסבר לשאלה זו בכמה רמזים. בשירו "מעגל עולה תמידית", אותו כתב לזכר כנרת מנדל ז"ל, הוא מספר על היכרותו עם אביה. "איתמר, הינו חקלאי איתו אני עובד מזה שנים רבות"; רמז לכך שהמוסיקה אינה פרנסתו ועיסוקו העיקרי. ההקשר החקלאי מופיע פעמים רבות בשירים, ובכך עוד אעסוק. רמז נוסף הוא תקופת היצירה של האלבום. "השירים הוקלטו ובושלו במהלך השנים 2000-2007", כותב חממה. עובדה זו מעידה על פרפקציוניזם, שבא לידי ביטוי באיכות הנדירה של האלבום, אך גם מסגירה, אולי, היסוס של האמן להעז ולעלות לקדמת הבמה, בטרם הגיע לתחושת הבשלות הניכרת בדיסק. רמז שלישי, מופיע באמירה אירונית ברשימת הקרדיטים "ותודה לגלגל"ץ על שנים חסומות"…

עובדה נוספת אודות האמן, שהפתיעה אותי בתמונותיו, היא שמדובר באדם שאינו חובש כיפה. אני מגדיר זאת במילים אלו, כיוון שעובדה זו אינה מוטלת בספק. לא בכדי איני מגדיר אתו כ"חילוני", לא רק בשל הגישה האמביוולנטית שלי להגדרה הזו (גם את עצמי, "קרקפתא דלא מניח תפילין" כשלעצמי, איני מגדיר כ"חילוני") אלא כיוון שבשום אופן אי אפשר להגדיר את יצירתו כחילונית. גם אי אפשר לראות בה עיסוק במקורות הדתיים של היהדות במובן התרבותי גרידא או במובן של טקסט אמנותי אהוב, אלא כעיסוק אמוני לעילא ולעילא, המבטא מתח משיחי גאולתי רב עוצמה.
לא בכדי בחר עובדיה חממה לפרוץ לציבור הרחב עם הפיוט "אנא בכוח". ראשית, זה השיר היפה ביותר, המרגש ביותר בדיסק. שנית, השיר הזה שזור בשירים נוספים, מה שמעיד על המשמעות הרבה שמייחס לו היוצר. חממה מספר שהתוודע "לתפילה האדירה הזו ולסגולותיה המפליגות" במסגרת לימודי הקבלה. החלטתו להלחין את השיר באה בעקבות חוויה רוחנית שעבר בל"ג בעומד תשס"ג, "עת מאות תלמידי קבלה שרו תפילות מספר הזוהר בדבקות ובאחדות מרוממת נשמה. הכוח שהיה באוויר בלילה ההוא, לא ניתן לתיאור במילים".
הפיוט הזה, בלחנו המקסים של עובדיה חממה, מושר היום בתפילות ערבי שבת בבתי כנסיות רבים. אין זו עובדה פחותת ערך, דווקא בשל העובדה שחממה אינו "דתי", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות בשיח הישראלי הרדוד. לצד עובדה זו, השיר מושר גם בפי ציבור שאינו מתפלל בבית הכנסת, ובכך הוא מקרב ומחבר ציבור זה למקורותיו ומעורר בו נימים יהודיים החבויים בו. אתאר כאן חוויה שחוויתי לפני חודשים אחדים – בתום טקס עליה לתורה של בר מצווה בבית הכנסת הקדום באום אל-קנאטיר שבגולן, הושמע השיר, ועורר התרגשות עצומה בקהל. חודשים אחדים לאחר השמעתו ברדיו, לראשונה, הוא כבר היה לקלאסיקה יהודית ישראלית של ממש.
בכך הוא מזכיר לי שתי יצירות אחרות, שבהן מוסיקאים ישראליים "חילונים" הלחינו פיוטים מסידור התפילה, שהיו לקלאסיקה בקרב כל הציבורים ולניגון שאומץ בבתי כנסת. האחד הוא לחנו של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף", שהולחן בבית השיטה כיצירת קטרזיס קולקטיבית של הקיבוץ, בשנים הקשות שלאחר מלחמת יום הכיפורים, בה איבד 11 מבניו. השני הוא לחנו של עוזי חיטמן ל"אדון עולם". חיטמן הגדיר את היצירה הזו כיצירת חייו, ואמר שאילו כל יצירתו היתה מסתכמת אך ורק בלחן זה, הוא היה חש שמילא את תפקידו בעולם.

הפיוט "אנא בכח" מושר בקבלת השבת, המחברת בין ששת ימי המעשה לקדושת השבת. הקשר בין קודש וחול, בין שמים וארץ, הוא המוטיב המרכזי באלבום כולו, הוא חוט השני העובר בין שיריו והופך אותם ליצירה שלמה. "בתפילה צפונים שמות השם, ובכח כוונת התפילה, להרים, לטהר ולהפוך את סביבתו האנרגטית של האדם לטובה יותר", כותב חממה על הפיוט. בשאר השירים ניתן לראות ביטויים נוספים לתכלית הזו, ודומה שמילות התפילה הזו הן הביטוי החזק ביותר לכך. כדי לשמור על רוח התפילה, כותב חממה, הוא החליט לבצע את השירה במניין קולות. התוצאה – נפלאה. "אנא בכח" הוא השיר השני בדיסק, אולם גרסת אקפלה שלו (שירה נטו, ללא ליווי אינסטרומנטאלי) פותחת את הדיסק, במעין מבוא לשיר הראשון "סידורים אחרונים" – חלק א'.

שיר הנושא של הדיסק, "שמים וארץ", הוא טקסט בספרדית דווקא, הנקרא על רקע קטע אינסטרומנטאלי. את המילים המקוריות של השיר כתב בעברית חממה: "בואו נא לדרך פרדס גן העדן / פשט, רמז, דרש, סוד / כשאתה מביט רק לאדמה, אתה מזמין את הכאוס / כשאתה מביט רק לשמים, אתה אבוד / כשאתה מביט אל האופק, שמים וארץ הופכים לאחד". היתה זו טעות, לטעמי, לא לשיר את השיר בעברית, כיוון שהוא נושא את תמצית המסר של היצירה כולה. מצד שני, הביצוע בספרדית מעצים את נופך המסתורין, הפרד"ס, של השיר.
בספרו "עלמא די", כותב ארי אלון על "החולמים בהקיץ" ו"הקצים בחלומות". הוא מבקר את אלה ואת אלה, ומחפש את החיבור בין המציאות הארצית והחלום השמיימי. כך גם שורותיו של חממה, אודות הכאוס שנוצר בחיים ללא שמים, ואבדן האוריינטציה הכרוך בחיים ללא ארץ. חממה שואף לאופק, לאחדות שתיווצר בין שמים וארץ. טיבו של האופק, שאי אפשר להגיע אליו, לגעת בו, אך הכמיהה לאופק, לאידאל, לאוטופיה (אוטופיה = ביוונית אי מקום) היא עילוי האדם, היא מותר האדם מן הבהמה, היא המקדמת את האדם ואת החברה לפסגות, היא הסיכוי לתיקון עולם. בכתבו על הארץ, הוא מגדיר אותה "אדמה", ולא בכדי. בכל כתיבתו מבטא המחבר יחס עמוק לאדמה, לעבודת האדמה, לארץ ישראל, ליישוב הארץ.

חממה הלחין ושר תפילה לגשם: "אל תמנע מים / שאתה הוא / משיב הרוח / מוריד הגשם". את השיר הוא מקדיש "לחקלאי ישראל שמקיימים יום ביומו את מצוות יישוב הארץ, מתוך אמונה ותקווה שיבוא הגשם להנביט זרע שנקבר ונרקב, עד שלבסוף נברק והופך לניצן חיים. תודה מיוחדת לכל אותם חקלאים שבחרו בי לשגריר".
הגשם הוא חיבור בין שמים וארץ. הוא גם החיבור הפיסי – הוא יורד מן השמים ומגיע אל האדמה ומרווה אותה. הוא גם החיבור הרוחני – הוא המוציא לפועל את התפילה לגשם, להצלחה, לפרנסה, לחיים. הוא ההופך את העננים השמימיים למשהו ארצי, מוחשי. הוא הביטוי הלשוני להפיכת הרוח (תרתי משמע) לחומר, את הרעיון למעשה, והרי זו משמעות המושג "הגשמה", "התגשמות". הביטויים הללו, הנובעים מן המילה גשם, הן מילות היסוד של החלוציות הציונית. "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות". ונעמי שמר כתבה בשירה "כמו חצב": "וכמו ענן להתגשם / מעל חלקת שדה ריקה / ולהביא לרגבים / את הבשורה הירוקה".
החיבור בין השמיים לאדמה, לחקלאות ולחקלאים מופיע גם בשירו "הללויה": "יבורכו השמיים שברכו את הארץ / קיבלה ונתנה מפריה / הללויה, הללויה // יבורכו הידיים שקידשו את הארץ / שגמלה ונתנה מפריה / הללויה הללויה". בשיר זה מציג היוצר את השותפות בין האלוהים לאדם ביצירה החקלאית. ללא ברכת השמים לא תיתן האדמה את יבולה, אך אין די בברכת שמים. ללא קידוש הארץ בידיהם של החקלאים, היא לא תיתן את להם את פריה.

קריאה נוספת לחיבור בין ארץ לשמים, היא החיבור בין קול יעקב וידי עשו. ברעיון ששאב מפי מורו פרופ' יוסף בן שלמה ז"ל בלימודי מחשבת ישראל, כותב חממה ש"יצחק לא היה עיוור כשברך את ידי עשו". הרעיון הוא שרצונו של יצחק היה לברך הן את הידיים של עשו – סמל לארציות, לעבודה, לציד, והן את קולו של יעקב – סמל לרוחניות, ללמדנות, לתורה, וחיבורם לאחדות אחת. "ברך את גבורת הארץ את הגילויים הגדולים / ברך את כלי הציד כדי לחבר חיבורים / ברך את כלי המים שיהיו בתוך חרסים / ארור מי שלוקח כדי לא לחבר חיבורים".

חיבור החיבורים הוא הסיפור של האלבום, אותו מגדיר היוצר בדברי הפתיחה "חיבור של שמים וארץ… חיבור מחשבה ורגש… חיבור מנגינה ומילים". אין סמל מובהק יותר מהחיבור בין ארץ לשמים, מסולם יעקב, עליו נכתב שהוא "מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". באלבום – קטע אינסטרומנטאלי, אותו הכתיר חממה "סולם יעקב".
את שיריו החקלאיים של חממה ניתן לקרוא קריאה אוניברסלית, המדברת לכל עובד אדמה המצפה לגשם, באשר הוא. אולם חממה שר גם שירים לאומיים מובהקים, העוסקים ישירות בזיקה של עם ישראל לארץ ישראל. הוא הלחין ושר את נאומו המפורסם של יהודה המכבי: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר נכבשה בעת מן העתים בלא משפט; וכאשר היה לאל ידינו, השיבונו אותה לנו" (מכבים א', ט"ו, ל"ג-ל"ד). חממה מספר, שהוא שלח את השיר לרדיו, בעילום שם, סמוך להתנתקות, "כדי לעורר", אך ככל הידוע לו, השיר לא שודר מעולם.
גם בשיריו הלאומיים, גישתו לקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, אינה פשטנית; המסר שלו מורכב, וגם בו יש שאיפה לחיבור בין ניגודים, או בין מה שמקובל כניגוד. כך בשיר "ארץ
ישראל השלמה עם עצמה". מצד אחד יש בשיר כמיהה לשלמות הארץ "על שום חלק ממך לא אוכל לוותר", אך יש גם הבנה ריאלית ש"את כולך לעולם לא אוכל לקחת". בדברים הנלווים לשיר הוא כותב: "מצד אחד, אם 'לב שבור הוא לב שלם' אז להיות שלם עם עצמך, חשוב יותר מכל שלמות גיאוגרפית כזו או אחרת. מצד שני, בזמנים המשתנים בביתנו אנו, אהבת הארץ המובטחת משולה כמעט לאהבה אסורה". לבו שבור מהדילמה הזאת, "אבל אין שלם ממנו יותר". בדומה למאיר אריאל בשירו "על ארץ מוותרים רק בלב", כותב חממה: "בלבי לעולם לא אוותר עליך, תמיד אראה אותך שלמה ועלומה / קדושה הן היית ותיוותרי לי, ממרחק מתעצמת בינינו קירבה". סיסמת "שלום עכשיו" היתה "טוב שלום מארץ ישראל השלמה". בשיר זה ובשירים אחרים, מסרב חממה לקבל את הדיכוטומיה המחייבת ברירה בין השניים, והוא אוחז בזה, אף בזה. "שלום שלום גם את אומרת", הוא מזכיר לארץ ואולי גם רומז ל"שלום שלום ואין שלום". ניתן להבין שהוא מוכן לוותר "לוויתור כואב טוב לב אכריע, לאחוז בכולך אי אפשר בוודאי / שלם עם עצמי תמים ופגיע, אבל שומר פתאים אלוהיי". אולם בטקסט הנלווה מסביר חממה שאין השיר מדבר על פתרון קונקרטי. "והפיתרון? לא נראה באופק פיתרון".

הקונפליקט הזה מופיע ביתר שאת בשיר "ארץ אהובה". הטקסט הנלווה לשיר, הוא ציטוט של הרב קוק המתאר את הנפש הקרועה שלו ושל כל אדם. "רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות ומלחמה פנימית תמיד בקרבו, וכל עבודות האדם לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי שבגללו וברוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה". גם בשיר הזה הוא מציג את הקרע הנפשי בין אהבת הארץ לאהבת השלום, אך הערך אותו הוא מעלה מעל לשניהם הוא "שלום הבית". היוצר כואב את העובדה שהארץ האהובה "זבת חלב ודבש וגם מדם זבה". בניסיונו ליצור את שלום הבית, הוא קורא לשני הצדדים בוויכוח הפוליטי הפנימי להתפכח מחלומות השווא: "על ארץ פרת או על חלום שלום אכזב". הוא קורא "לפנות חדר מחדרי הלב / ועוד חדר נוסף בצידי הבית / להלין בו את שכנך המתקומם / בני ישמעאל זועקים אליך". ובהמשך "שנים רבות מידי חיית על החרב / אדמת הקודש מקדשת מריבה / אבל חיש קל עצמה הופכת טרף". כאמור, אין הוא יודע מה הפתרון לסכסוך, אך מה שחשוב בעיניו הוא "הקדימי בתרופה של שלום הבית" והוא מבטא את דאגתו העיקרית, מפני הקרע בעם: "כי לא יוכלו לך לא אויב, לא צר / אך מתוכך יקומו מחריבייך".

החרב עליה אנו חיים בארץ גובה קורבנות – "מעגל עולה תמידית". זה שמו של שיר שהקדיש לזכרה של כינרת מנדל. כינרת פגשה את בת דודתה מתת רוזנפלד בתחנת אוטובוס בצומת גוש עציון. שתיהן נרצחו בפיגוע במקום, בערב סוכות תשס"ו. חרף הכאב, "זהו שיר על חיים לא על מוות / על מפעל חיים שמדור אל דור נמשך / מאז נצטווה אברהם אבינו ולארץ הקודש קם והלך". השיר מדבר על "ים המוות הנפער אל מולנו" ועל "שבר קרע הרים בבשרנו, את התהום העמוק ביותר בעולם". אולם השיר מלא תקווה ואמונה, "יום יבוא ונביא עוד מאור לגויים, גאולה לעולם, ישראל עוד תזרח". בשיר הוא מגיע עד לאברהם אבינו, אך הוא מתכתב גם עם רחל המשוררת, עם שירה "ואולי", בפזמון "הו כנרת שלי, תמתי חמדתי, את היית מתוקה מחלום".
גם בשיר "המכתב" מתכתב היוצר עם "ואולי": "היה היה או שחלמתי חלום". השיר, למעט הפזמון ממנו ציטטתי כאן, הוא מכתב שכתב אביו למשפחתו, לאחר עלייתו מעיראק כנער בודד והתיישבותו בקיבוץ בקיסריה (שדות ים, אני מניח) ב-1949. את השיר קורא אביו, ואת הפזמון שרים ילדיו.

את כמיהתו לשלום בארץ, ביטא חממה גם בצרפו לאלבום שיר של גיל עקיביוב "עד מתי". אחד מבתיו הוא: "עד מתי אבינו, הניסיון / מתי תנוח דעתנו / מתי יבוא שלום עלינו / עד מתי אבינו, הניסיון / הגיע זמן גאולתנו / אבי תביא שלום עלינו".
הכמיהה לשלום אינה מותנית כאן בהחלטות מדיניות אלה או אחרות, אלא בגאולה השמיימית. "הגיע זמן גאולתנו" ועמה יבוא השלום. גם בטקסט הנלווה ל"ארץ ישראל השלמה עם עצמה" כותב חממה שהאופק האופטימי והמציאותי ביותר הוא התסריט הדמיוני התנ"כי: "ביום גדול אחד יתרחב לב העולם כולו, ואז ממילא תתרחב גם הארץ, ולא נרגיש כל חוסר".

אחד המוטיבים המרכזיים של היצירה כולה הוא המתח האמוני והציפיה לגאולה קרובה. הציפיה הזאת נמצאת בשירים רבים, ברמז ובגלוי. מתוך הציפיה הזו הוא יצר שירים אופטימיים מאוד, והיצירה כולה אופטימית מאוד. אחד השירים הוא "העולם יפה". חממה מודע לבעיות ומצטט את אמירותיו של קהלת אך מעמת אותם עם יופיו של העולם: "מה שהיה הוא יהיה, אבל העולם יפה / אין שום חדש כנראה, אבל העולם יפה / הבל הבלי הבלים, אבל החיים יפים / להפליא הם פשוט מקסימים, אבל בעולמות אחרים // יפה עד מאוד יפה, אבל עד דמעות יפה / כמה קוצים וקליפות, אבל העולם יפה". הציפיה לגאולה שלמה מובעת בביטחונו בנצח ישראל, בשיר "נצח ישראל". "בין הנבואות וחלומות ללא פותר / בין תהפוכות הרי גורל / גם מתוך קרבות יום יום בדין המתגבר / נצח ישראל לא ישקר // בין השמשות של הזמנים המשתנים / בין אימפריות שאבדו לעד/ בין שקיעות אל תהומות החושך נר זוהר / נצח ישראל לא ישקר / נצח ישראל עוד יתבהר // … גם אם נהלך בגיא צלמוות צד אחר / נצח ישראל לא ישקר / גם אם האויב יסגור עלינו ויצר / נצח ישראל לא ישקר".
מסר דומה מופיע בשיר "לקום ולשנות את העולם" או בשמו השני "אור אברהם". חממה מזכיר ש"אכן קוימה ההבטחה" לאברהם אבינו, אודות ה"כחול אשר על שפת הים". אך הוא כואב את העובדה שנתפלגה דרכינו, דרכם של "כל בניך האובדים / כיצד זה נתפלגה דרכנו, בסבך הארץ עקודים" ברמז לעקידת יצחק, וברמז ל"לך לך" – "הלוך הלכנו אל הארץ, אבל עוד לא נופצו כל הפסלים" ברמז למדרש חז"ל על אברהם, מנתץ הפסלים. אכן קוימה ההבטחה "ככוכבים בשמי הלילה", אך לא ברור לכותב על מה ולמה המריבה "כי אנשים אחים אנחנו, אז למה זה בינינו המריבה". האם הוא מתכוון למריבה בין בני יצחק וישראל לבני ישמעאל, או לריב האחים בתוכנו, בני ישראל? אני סבור שהוא מתכוון דווקא לאפשרות הראשונה, וזאת מתוך הפיתרון לו הוא רומז, בדומה לפיתרון שהציע אברהם ללוט: "הפרד נא מעלי אם השמאל אימינה, ואם תימין אשמאילה". גם השיר הזה מבטא אמונה וציפיה, שכפי שקויימו ההבטחות אודות זרעו של אברהם, כך גם "אור אברהם אבינו זורח על העולם כולו" ויביא לכך שכמו אברהם שקם לשנות את העולם, כך יהיה גם היום. "לבד שומע קול קורא, לקום ולשנות את העולם". אפשר לנסח זאת, שאם רק נשמע את הקול הקורא, נקום לשנות את העולם.
שיאו של המתח הגאולי, הוא בשיר שחלקו הראשון פותח את האלבום ושלושת חלקיו הנוספים מסיימים אותו – "סידורים אחרונים". מן החלק הראשון, ניתן להסיק שמדובר בהכנות אחרונות לפני החורף: "השמים פצועים בענן, זה עידן האפור זה מזמן / שהרוח נושב משתולל, בין ערביים עונות מבלבל / ולגשם צריך להתכונן, סידורים אחרונים לסדר / להוריד מארון הבגדים, מעיל רוח וסוודר חמים". אך כאמור הגשם מסמל הרבה מעבר למים הנוטפים מן השמים ומשקים את האדמה. בחלקים הבאים של השיר, בהם הוא מסיים את האלבום, הוא חוזר לגשם, אך בהדרגה הוא מבהיר את כוונתו – עלינו להתכונן לגאולה השלמה. "בשמים הכל מתרגשים, מלאכים בלבן לבושים / שלשלו סולמות ארוכים והרוח בוערת בפנים / וצריך להכשיר הלבבות, לעדן למרק הנשמות / סידורים אחרונים לעשות, לקלף את כל הקליפות / שלא להכתים את כתונת האור / שמזומנת בקצה מנהרת החול // יש לסדר סידורים אחרונים כשבא הגשם / חילופי העונות ובין השמשות / סידורים אחרונים כשבא הגשם / הוא רק עוטף, הוא חולף".
המילים הללו מסיימות את האלבום, ועליהם מוסיף חממה בחוברת: "השיר שחותם את האלבום עניינו הגאולה. הגאולה היא תכלית הכל והיא היא החיבור המלא בין שמים לארץ". זו הרוח המתגשמת.

בפתיחת האלבום, המבוא לחלק א' של "סידורים אחרונים" הוא השמעת המניין השר את "אנא בכוח". המעגל נסגר בסוף החלק האחרון כאשר ברקע נשמעת שירת המילה האחת "אנא".
כל הטקסטים ביצירה הזו עוסקים בחיבורים, וכך גם המוסיקה – המחברת בין רוק לפיוט, בין מזרח למערב, בין מוסיקה קלאסית למודרנית. חממה הוא מלחין ומעבד מחונן, וגם מפיק מוסיקלי מוכשר מאוד. הוא תיזמר כלים רבים ומגוונים, כראוי ליצירה מורכבת זו – גיטרות אקוסטיות וחשמליות, פסנתר וקלידים, בס וכלי הקשה לצד כינור, צ'לו, חליל, חצוצרה, אקורדיון ואפילו נבל. הוא ארח נגנים מוכשרים ביותר, חלקם ליוו אותו גם בשירה וקולות. הוא הגדיר אותם כ"אנשי אמונה שהיו לי לפה… מוסיקאים מוכשרים שחזרו בתשובה ואיתם אני הולך כבר דרך ארוכה יחד".

כאמור, את השיר "אנא בכוח" הקליט מניין של שרים. העשירי למניין הוא אהוד בנאי. אהוד בנאי הוא סמל – אחד האמנים המוכשרים, המוערכים והמצליחים בארץ, שאף הוא פרץ לתודעה בגיל מבוגר, ואף הוא פרץ דרך בחיבורים בין קודש לחול, מסורת ומודרנה, חילוניות ודתיות, מזרח ומערב וסגנונות מוסיקליים רבים, ממוסיקת כלייזמרים ושירה באידיש עד פיוטים מזרחיים דרך מוסיקת הרוק ושאר סגנונות. מעניינת הגדרתו בידי חממה כ"עשירי במניין". מצד אחד, יש כאן ביטוי לכבוד ולהערכה לאמן שהוא אבן הראשה במניין הזה, שהרי ללא עשירי, אין מניין. מצד שני, גם אם היו תשעה אהוד בנאים, הם לא היו מניין, אלא אם היה מצטרף אליהם, ולו "סתם ישראל" שעבר במקרה במקום. מצד אחד כבוד והערצה לאמן ש"משהו מההילה שמעליו נמשך לתוך השיר", אך מצד שני הדגשת "צניעותו הכובשת" (אותה הוא הזכיר פעמיים).

משהו טוב קורה לאחרונה בתרבות הישראלית. אנו מרבים לקטר על הרדידות, האמריקניזציה, החיקוי המתבולל והזול, המיסחור, האס.אם.אסיות נוסח "כוכב נולד", עבודת האלילים של הערצת ה"סלבס". אולם במקביל, הולכת וכובשת את מקומה יצירה מקורית, יהודית ישראלית נפלאה, המשלבת מסורת וחידוש, שואבת ממקורות ישראל וממריאה לגבהים חדשים של יצירתיות, מחברת בין מזרח ומערב. ג'קי לוי מספר, במאמר שהופיע בכתב העת "ארץ אחרת", על מופע משותף של יאיר דלאל ומשה חבושה, בהשתתפותו, בפני קהל גדול ונלהב של סטודנטים צעירים. הוא מספר שם איך התקשה להאמין שהוא חלק מהחוויה הזו. "גחנתי לעבר משה חבושה: תגיד לי, מה קורה פה? יכול להיות שהמשיח כאן בחוץ, מחפש מקום לקשור את החמור?!"

בהתרחשות התרבותית הנפלאה הזו, כובש עובדיה חממה מקום של כבוד. הוא אחד מאבני היסוד של הבניין החדש ההולך ונבנה.

המאמר התפרסם במקור בבלוג של אורי הייטנר

שתפו:

פרסומים אחרונים:

פרויקטים אחרונים:

דורשים ניצחון!

יעד גיוס הסכום שגויס עד עכשיו 0 תרמו עכשיו למאבק   דורשים ניצחון והכרעה חייבים לדרוש מהממשלה להפסיק לדשדש ולחתור לניצחון והכרעה בדרום ובצפון, ולא

סרטונים:

חדשות ועדכונים

אירועים קרובים

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

דילוג לתוכן