ב־1 בנובמבר 2026, בתוכנית "החמש" בערוץ 14, הציבה המגישה ליטל שמש הבחנה חדה: "אין בעיה עם ערבים, יש בעיה עם מי שרוצה בהשמדתנו." באותו יום, לפי דיווח ערוץ 14, שלחו שרים וחברי כנסת לשעבר מכתב לראשי גוש השינוי בבקשה לא לפסול ישיבה עם הרשימות הערביות. בסוף השבוע שקדם לשידור, לדבריה, פרשנים ועיתונאים הציגו התנגדות לישיבה הזאת כגזענות. שמש דחתה את התווית, והציבה במקומה קו: הסירוב אינו כלפי ערבים, אלא כלפי מי שפועל לסיום קיומה של מדינת ישראל.
לפי דיווח בערוץ 14 מאותו בוקר, עשרות שרים לשעבר, חברי כנסת ואישי ציבור מהשמאל ומהמרכז, בהם דן מרידור, אברהם בורג וזהבה גלאון, פנו במכתב פומבי לגדי איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן ואביגדור ליברמן, וקראו להם לא לפסול שיתוף פעולה עם מפלגות האזרחים הערבים. שמש ציטטה מהמכתב את המשפט "שיתוף הפעולה יהפוך אותנו למדינה הומנית השוחרת שלום וביטחון", והוסיפה: "ממש ככה הם כותבים." בנוסח המלא יותר, לפי אותו דיווח בערוץ 14, נכתב כי שיתוף הפעולה יהיה מורכב, אך יש בכוחו לקדם את ישראל ולהפוך אותה למדינה הומנית ודמוקרטית יותר, השוחרת ביטחון ושלום.
את האשמת הגזענות ייחסה שמש גם לפרשן ערוץ 12 מוחמד מג'אדלה, וציטטה אותו כך: "יש פה מופע מבזה של גזענות כנגד 20% מאזרחי מדינת ישראל שיצאו והצביעו." הציטוט מובא כאן כפי ששמש הביאה אותו. בכתבה על פנייתו של מוחמד מג'אדלה לציבור הערבי סביב הבחירות תיארנו כיצד הוא עצמו פונה לציבור הזה בקלפי. השאלה ששמש מעמידה אינה אם אזרחים ערבים יצאו להצביע, אלא אם הישיבה עם המפלגות שנבחרו שקולה לישיבה עם כלל הציבור הערבי.
את ההבחנה הזאת פירטה בשרשרת טענות. הבעיה, לדבריה, היא עם מי שמתייחסים לחמאס כאל ארגון צדקה ומסרבים להגדיר אותו ארגון טרור; עם מי ששואפים להקים מדינה פלסטינית על חורבות מדינת ישראל; ועם מי שפועלים לסיום קיומה של מדינת היהודים באלימות, בעימות צבאי או באמצעות כרסום מבפנים במוסדות המדינה. "זו לא גזענות, זה קו אדום." אלה טענותיה, והן מופנות כלפי עמדות שהיא מייחסת למפלגות, לא כלפי זהותם הלאומית של אזרחים ערבים. אזרחות שווה והזכות לבחור אינן מתבטלות, והן גם אינן מבטלות את השאלה מה עומד מאחורי הרשימות שנבחרו.
ליטל שמש ויוסף חדאד: על מה באמת הוויכוח
באותו הקשר הזכירה את יוסף חדאד, שרץ במסגרת מפלגת עמך ישראל. "הציבור הערבי לא יצא בהמוניו להצביע ליוסף חדאד מעמך ישראל," אמרה, "הוא בחר במפלגות שבכל מדינה מתוקנת היו נפסלות על תמיכה באויב." לשיטתה, עצם קיומו של מועמד ערבי שלא נבחר בהמוניו מעיד שהוויכוח אינו על ייצוג ערבי כשלעצמו, אלא על הקו שהציבור בחר בו. במקביל כבר תועד נאומו של אחמד טיבי, "אנחנו בעליה של הארץ", בדיוק כשהמכתב והמגעים הציבוריים סביב הרכב הכנסת מעמידים את השאלה מה משקלם של דברים כאלה.
שמש טענה שבשמאל מעדיפים להדביק תווית, "גזענים", כי "הרבה יותר קל להאשים במקום להתמודד עם השאלות הקשות." היא השוותה את הלחץ לשבת עם המפלגות הערביות לנכונות של פוליטיקאים באירופה להעניק לגיטימציה לאסלאם הרדיקלי בשם הסובלנות והפרוגרס. "פה בישראל נותנים לו כרטיס ישיר להנהגה." ההשוואה היא פרשנות שלה, אבל השאלה שהיא מציבה נשארת: האם תווית הגזענות מחליפה דיון על תמיכה באויב.
לקראת הסיום הזהירה שהאיום, לדבריה, כבר כאן: "שר לנו בפנים ואנחנו טומנים את ראשנו בחול." "אנחנו חייבים להתעורר," אמרה, "כי מדינה לא מאבדת את עצמה רק כשהאויב פורץ את שעריה. לפעמים היא מאבדת את עצמה כשמי שאמורים להגן עליה פשוט פותחים לו את הדלת."
אנחנו אומרים את זה בבירור: יש מקום לערבים במדינת ישראל, ואין מקום למי שמבקש להשמיד אותה.
הבחנה בין אזרחים לבין מי שתומך באויב אינה גזענות, והדבקת התווית אינה תשובה. הדברים נאמרו ב־1 בנובמבר, שלושה ימים לפני שפורסמו מחדש. מאז המשיך הוויכוח על הלגיטימיות של השותפות עם המפלגות הערביות לעמוד בלב השיח הציבורי. שמש לא הכריעה מי ירכיב ממשלה ומי ישב עם מי. היא דרשה לא לטשטש את הקו בין מי שמבקש לחיות כאן לבין מי שמבקש לסיים את קיומה של המדינה. זו השאלה שנותרת לפתחו של הציבור.
