ישראל לא הפכה ל"בעיה" בגלל משהו שעשתה לפני 7 באוקטובר. היא הפכה ל"בעיה" ברגע שהתחילה להתגונן. ברנדון טייטום, פרשן שמרני אמריקאי ושוטר לשעבר, מנסח את זה דרך סדר הזמנים: עד אותה שבת, לדבריו, כמעט איש בעולם לא עסק בישראל, והאנטישמיות לא הגיעה להיקף שהיא מגיעה אליו היום. הגל התחיל אחרי הטבח, לא לפניו.
הרצף ידוע. מחבלי חמאס פלשו לישראל, רצחו כ־1,200 בני אדם וחטפו 251 לעזה, בהם ילדים. ישראל יצאה למלחמה. טייטום אינו מכחיש שבמלחמה הזאת נפגעו גם חפים מפשע, אבל הוא שואל מה קרה לסדר הדברים: "איך ישראל הפכה לבעיה כשהיא מגינה על עצמה מפני ניסיון ממשי לרצח עם? למה אף אחד לא מדבר על חמאס?"
השאלה הזאת מערערת על הנחה נוחה. מי שטוען שהביקורת על ישראל צמחה מתוך המלחמה בעזה צריך להסביר למה היא התחילה לפני שצה"ל נכנס לרצועה. ההפגנות הפרו־פלסטיניות יצאו לרחובות יום אחרי הטבח, שלושה שבועות לפני התמרון הקרקעי. המתקפה על הלגיטימיות של ישראל לא חיכתה לתגובה הישראלית.
המצלמות לא נשכחו על הגוף
העולם ראה את זוועות 7 באוקטובר לא בזכות מצלמות אבטחה שקלטו במקרה את מה שקרה. הוא ראה אותן משום שהמחבלים צילמו את עצמם. טייטום מתאר את מה שראה: צעקות "אללה הוא אכבר" בקיבוצים, ילדים ואנשים בורחים על נפשם תחת אש, אדם שראשו נכרת בגרזן. "זה לא נקלט במצלמת אבטחה", הוא מדגיש. "הם הצטיידו במצלמות גוף בכוונה, כדי להראות לעולם. והם ידעו מה הם עושים."
העובדות תומכות בכך. כשבועיים אחרי הטבח הקרין צה"ל לכ־200 עיתונאים זרים 43 דקות של תיעוד גולמי, שחלק ניכר ממנו צולם במצלמות הגוף ובטלפונים של המחבלים עצמם. דובר צה"ל דאז, תא"ל דניאל הגרי, שאל שם למה אדם לוקח איתו מצלמת גו־פרו לפיגוע, והשיב שהוא גאה במה שהוא עושה.
טייטום מוסיף לגאווה הזאת שכבה מחושבת יותר: "הם ידעו שהם יגרמו לישראל להגיב, ואז ישחקו את הקורבן." לפי הקריאה הזאת, הצילום לא היה רק תיעוד של הצלחה. הטבח נועד לחולל תגובה ישראלית, ואת התגובה הזאת חמאס התכוון להציג לעולם כפשע.
את צה"ל אי אפשר לנצח, את המסך אפשר
ההיגיון נובע מעובדה שחמאס מכיר היטב. "הם ידעו שהם לא יכולים לנצח את הצבא הישראלי", אומר טייטום. "אז מה הם עשו? הם דחפו תעמולה." ארגון שאינו יכול להכריע בשדה הקרב מעביר את המלחמה לזירת התודעה. שם תמונה של בניין הרוס בעזה שווה יותר מכל הישג צבאי, ושם כמעט איש אינו שואל מי פתח במלחמה.
בזירה הזאת המספרים הם תחמושת. טייטום מאשים את חמאס בזיוף נתוני ההרוגים: "הם נותנים לכם את כל המספרים המזויפים האלה, ואתם נופלים בזה." הנתונים שמגיעים מעזה מתפרסמים על ידי משרד הבריאות שבשליטת חמאס, ואין דרך לאמת אותם באופן בלתי תלוי. ובכל זאת כלי תקשורת וגופים בינלאומיים מצטטים אותם כאילו היו נתונים רשמיים של מדינה מתוקנת.
רון דרמר כבר פירק במספרים את עלילת רצח העם, ובן שפירו הראה שמדינה שבחרה שלא להשמיד את עזה, כשהיכולת הייתה בידיה, אינה מבצעת רצח עם. טייטום מצביע על השלב שקדם לעלילה: הרגע שבו חמאס החליט שהמלחמה החשובה באמת תתנהל מול המצלמה.
קודם הטבח, אחר כך המלחמה
אנחנו אומרים את זה בבירור: ההפגנות בקמפוסים, עלילת רצח העם, החרמות והסנקציות אינן תגובה טבעית למלחמה. הן השלב השני של אותה מתקפה. לטבוח, לתעד, לגרום לישראל להגיב, ואז להציג את התגובה כפשע. מי שמאמץ את הנרטיב הזה, גם בתום לב, משלים את המהלך שחמאס תכנן.
זו בדיוק הזירה שבה תנועת אם תרצו נאבקת בדה־לגיטימציה של ישראל: בקמפוסים, בתקשורת ומול הארגונים שמספקים לעולם את הנרטיב של חמאס. התשובה לתעמולה מתחילה בזיכרון של סדר פשוט. קודם הטבח, אחר כך המלחמה. מי שהופך את הסדר הזה עושה בדיוק את מה שחמאס קיווה שיעשה.
