ביום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין, זכרו לברכה, מדברים בעיקר על הרצח. וכך צריך. רצח ראש ממשלה בידי יגאל עמיר פגע בלב הדמוקרטיה הישראלית, והחברה הישראלית משלמת עליו מחיר כבד עד היום. אבל לזכור את רבין פירושו גם לזכור מה הוא עצמו אמר, ולא רק מה אמרו עליו אחר כך.
רבין היה לוחם במלחמות ישראל והרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים, שבה אוחדה ירושלים. הוא גם ראש הממשלה שחתם על הסכמי אוסלו. מי שמבקש להבין מה ראה בעיני רוחו כסוף הדרך לא צריך לנחש. הוא אמר זאת בעצמו, ממש במפורש, מעל במת הכנסת.
אנחנו אומרים את זה בבירור: רבין טעה טעות מרה בהסכמי אוסלו, אבל הטעות הזו אינה מוחקת את מה שעשה במהלך חייו למען מדינת ישראל, וגם אינה הופכת אותו לתומך במדינה פלסטינית.
הנאום של 5 באוקטובר 1995
ב־5 באוקטובר 1995, חודש לפני הרצח, עלה רבין לבמת הכנסת כדי לבקש את אישור הסכם הביניים, אוסלו ב'. בנאום הוא פרש את עקרונות ההסדר הקבע כפי שראה אותם.
המילה "מדינה" לא הופיעה שם כיעד. רבין דיבר על "ישות פלשתינית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית", והוסיף: "אנו רוצים שתהא זו ישות שהיא פחות ממדינה".
לצד זה שרטט קווים אדומים ברורים. "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." ירושלים המאוחדת, "שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב", תהיה בירת ישראל בריבונות ישראל. "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." ולישראל יצורפו גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים נוספים מזרחית לקו הירוק, לצד גושי יישובים ביהודה ושומרון.
בין הזיכרון לבין הגיוס
מאז הרצח הפך רבין לסמל, וסמלים נוטים להתמלא בתוכן של מי שמניף אותם. מי שמציג אותו היום כמי שתמך במדינה פלסטינית בגבולות 67 מתעלם מהנאום האחרון שבו הציג את חזונו להסדר. אפשר להתווכח עם אוסלו, ואנחנו מתווכחים. אבל אי אפשר לייחס לרבין עמדה שהוא עצמו שלל.
לא מלחמת אחים
לצד הוויכוח הזה עומד עיקרון שאינו נתון לוויכוח. מי שרוצה מלחמת אחים לעולם לא ימצא אותנו בצד השני. בשנים האחרונות ראינו הסתה חמורה, אנרכיה ברחובות וגל סרבנות שלא קיבל מענה. זה מסוכן למדינה, ואסור שזה יימשך.
הדרך נמשכת: חיזוק הריבונות בירושלים, המאבק בטרור, ההתנגדות למדינה פלסטינית וחיזוק ההתיישבות. אלה העקרונות שרבין עצמו הציב מעל במת הכנסת.
יהי זכרו ברוך.
