בהסכם וואי מאוקטובר 1998 התחייבה הרשות הפלסטינית לשמור על השמורה ההסכמית במדבר יהודה כשטח פתוח. כעבור 28 שנים, השאלה שמונחת על שולחנו של בג"ץ איננה מי הפר את ההתחייבות, אלא האם ישראל רשאית לאכוף אותה. ב־10 בנובמבר 2026 הוציא הרכב בראשות הנשיא יצחק עמית, לצד השופטים עופר גרוסקופף ודפנה ברק־ארז, צו על תנאי שמחייב את המדינה להסביר מדוע היא מפעילה בשמורה את סמכויות התכנון והבנייה.
לפי הדיווחים, על המדינה להגיש תצהיר תשובה עד 3 בינואר 2027. היא תידרש להסביר מדוע לא תימנע מהפעלת סמכויות אכיפה בשמורה, ומדוע לא יבוטל הצו הצבאי שהגביל בנייה בשטח ב־2024. צו על תנאי אינו פסק דין סופי, והצווים הזמניים שניתנו בהליך נשארים בתוקף עד להכרעה. אבל עצם השאלות מעביר את נטל ההצדקה אל המדינה, ולא אל מי שבנה בניגוד להסכם.
268 מבנים שהפכו ל־3,048
השמורה משתרעת על כ־167 אלף דונם במדבר יהודה ובמורדות ים המלח, ממזרח לגוש עציון. לפי דוח משרד ההתיישבות שטחה המדויק 166,539 דונם. בהסכם וואי היא הוגדרה כשטח B: האחריות האזרחית הועברה לרשות הפלסטינית, וישראל שמרה על האחריות הביטחונית. לפי "ישראל היום" ו"מקור ראשון", ההסכם התיר לתחזק מבנים קיימים ואסר על בנייה חדשה ועל שינוי ייעוד השטח.
חושפים את מי שלטענתנו פועל נגד מדינת ישראל
הכירו את הפרופילים והמקורות שפרסמה התנועה בתחומי האקדמיה והפעילות בשטח.
המספרים מספרים מה נעשה בהתחייבות הזאת. מחקר של משרד ההתיישבות, המבוסס על פענוח תצלומי אוויר, מצא שב־1998 עמדו בשמורה 268 מבנים, וביוני 2023 כבר 3,048. לפי "מקור ראשון", 598 מהם נוספו ב־2021 לבדה, ורשת הדרכים התפרשה על יותר מ־630 קילומטרים. מאותו דיווח עולה שבשנים 2018 עד 2020 ביצע המנהל האזרחי 11 פעולות אכיפה בלבד. שמורת טבע שאמורה הייתה להישאר פתוחה הפכה לשטח בנוי, כמעט בלי שמישהו יעצור זאת.
החלטת הקבינט והעתירות נגדה
ביוני 2024 החליט הקבינט המדיני־ביטחוני שישראל תיטול לידיה את סמכויות האכיפה בשמורה, בשל הפרות בוטות של הרשות הפלסטינית ובניית אלפי מבנים בלתי חוקיים. לפי "ישראל היום", חתם אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט על צווים שהסמיכו את המנהל האזרחי להוציא צווי הריסה. לפי "מקור ראשון", ביולי 2024 נחתם צו הגבלת בנייה, ובדצמבר אותה שנה נהרסו שבעה מבנים.
בנובמבר 2024 הוגשה עתירה נגד המהלך. ערוץ 7, "ישראל היום" ו"עולם קטן" תיארו אותה כעתירת הרשות הפלסטינית, ולפי "מקור ראשון" העותרות הן עיריית זעתרה ומועצת הכפר מלאחה. במקביל עתרו תנועת רגבים ומועצת הר חברון בדרישה להרוס בית ספר שהוקם בשמורה. בית המשפט איחד ארבע עתירות, שתיים על סמכות האכיפה ושתיים על בית הספר, ועניין בית הספר יוכרע בנפרד.
לפי "עולם קטן", המדינה נדרשת להסביר גם מדוע לא תימנע מאכיפה נגד מי שמחזיקים בהיתרי בנייה של הרשות הפלסטינית, ומדוע לא תיקבע מדיניות המבחינה בין "גידול טבעי" של קהילות קיימות לבין פיתוח חדש. כאן נמצא לב העניין. היתר שהנפיקה הרשות, בשטח שבו התחייבה שלא לבנות, אינו יכול להפוך את ההפרה לזכות מוקנית.
"מי מנהל את המדינה הזאת"
ההליך נמשך כשנתיים, והצו ניתן ביום שבו הושבעה הכנסת. ברגבים ראו בעיתוי בעיה של ממש. "הוצאת הצו ביום זה מעוררת שאלות קשות", נמסר מהתנועה, שהוסיפה כי בכך "נפתחת הדרך להקפאת המהלך המדיני שנועד לבלום את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשמורה". רועי דרוקר, מנהל מרחב יהודה ושומרון ברגבים, שאל: "מי מנהל את המדינה הזאת, ממשלה נבחרת או שופטי בג"ץ?" ולדבריו, "השמורה ההסכמית אינה הפקר, וריבונות המדינה אינה נתונה לווטו של בג"ץ".
ראש המועצה האזורית גוש עציון, ירון רוזנטל, אמר שציפה לעמדה חד־משמעית שלפיה כל הבתים שנבנו בשמורה מאז הסכמי אוסלו צריכים להיהרס, ותיאר את ההחלטה כ"מורחת זמן ונותנת זכות עמידה לעבריינים שעובדים בשליחות הרשות הפלסטינית". לפי "ישראל היום" הוסיף כי התמשכות ההליך פוגעת בביטחון תושבי מזרח גוש עציון.
מי מחליט על אכיפת הסכם מדיני
בג"ץ לא אסר על ההריסות. הוא שאל את השאלה שהכריעה בה כבר הממשלה. ההחלטה ליטול את סמכויות האכיפה התקבלה בקבינט המדיני־ביטחוני, בשטח שבו ישראל נושאת באחריות הביטחונית, בתגובה להפרה מתועדת של הסכם בינלאומי. זו הכרעה מדינית מובהקת, מן הסוג שהציבור אמור לשפוט בקלפי.
אנחנו אומרים את זה בבירור: הממשלה חייבת להגן על החלטת הקבינט, להגיש עד 3 בינואר 2027 תשובה נחרצת, ולהמשיך באכיפה בשמורה ההסכמית. כל חודש של המתנה הוא עוד מבנים ועוד דרכים בשטח שנועד להישאר פתוח. זו לא הפעם הראשונה שבית המשפט נכנס להכרעות ביטחוניות ומדיניות: כתבנו על ההפגנה מול ביתו של יצחק עמית ועל התערבות בג"ץ בביטחון המדינה, ועל דרישת בג"ץ ללוח זמנים להחזרת תושבים למחנות הטרור בשומרון.













