אנחנו בתנועת אם תרצו עוקבים שנים אחרי מה שקורה באקדמיה לאמנות בישראל. תחקיר חדשות 14 שפורסם השבוע — "חרמות, אג׳נדות קיצוניות והדרת הימין: מה קורה בתוך בצלאל ושנקר?" — מציב מול המצלמה קולות שעד עכשיו הושתקו: אמנים, בוגרים ומרצים המזוהים עם הימין, שטוענים שבמשך שנים נאלצו להצניע עמדות, להתיישר עם השיח הפוליטי המקובל, או לשלם מחיר מקצועי וחברתי.
לדבריהם, במוסדות כמו בצלאל ושנקר נוצר מרחב שבו עמדות שמאל ופרוגרסיביות זוכות לביטוי רחב, בעוד יצירה המזוהה עם יהדות, ציונות או ימין מתקבלת בחשדנות ואף בהדרה. זה בדיוק מה שאנחנו שומעים שוב ושוב מקמפוסים ברחבי הארץ — ועכשיו זה נאמר בקול רם גם מתוך עולם האמנות עצמו.
"יש לי קולגות שלא מדברים איתי"
שחר ויטונסקי, מרצה לשעבר בשנקר וראש המחלקה לתקשורת חזותית במכללה האקדמית "אמונה" לאמנויות ועיצוב, מתאר בתחקיר לחץ חברתי ותודעתי שמשאיר את הסטודנט בלי אותן דעות שאיתן נכנס. לדבריו, כסטודנט ידע שאם יעשה משהו "נגד דת והמדינה" — זה ימשוך תשומת לב ויקבל ציון טוב.
המחיר, הוא מספר, אינו רק מקצועי: "יש לי קולגות שלא מדברים איתי עד היום כי אני מצביע ימין".
ישיב, בוגר "אמונה", מנסח את הכלל בפשטות: "קשה להיכנס לקליקה. אתה צריך להיות שמאלן, צריך לדבר שמאל, אתה צריך להתנכר ליהדות". הדסה, סטודנטית לשעבר באותה מכללה בתוך האווירה הזאת בחר המרצה נתנאל בורוזוב לשלוח להנהלת בצלאל מכתב ובו הצהיר על תמיכתו ברפורמה. לדבריו, לתמיכה הזאת היה מחיר: "שילמתי מחיר כבד. אני עד היום מרצה שלא מן המניין".
אנחנו מכירים את התמונה הזו מקרוב. כבר חשפנו בעבר את תא הסטודנטים "סאדא" בבצלאל שתמך במחבלים, ופנינו גם לנשיא בצלאל בדרישה להרחיק סטודנט שהורשע במעורבות בהצתה. התחקיר של חדשות 14 מחזק את מה שהתרענו עליו שנים: כשמוסד אמנותי הופך לבית גידול של אקטיביזם אנטי־ציוני, מי שלא מתיישר — משלם.
לא להתבייש — אנחנו הרוב
הסיפור בתחקיר אינו מסתיים בטענות על הדרה. קבוצה הולכת וגדלה של אמנים ומרצים מימין מבקשת לייצר מרחב אחר — כזה שבו יצירה יהודית, ציונית ולאומית אינה נדרשת להתנצל על עצם קיומה. "מה צריך לעשות? לא להתבייש. להיות גאים. אנחנו הרוב", אומר שחר.
אנחנו בתנועת אם תרצו אומרים את זה בבירור: חופש אקדמי אינו חופש להדיר ציונים, להאדיר טרור או להפוך קמפוס לזירת חרם פוליטי. מוסדות שממומנים מכספי ציבור חייבים לאפשר גם קול יהודי־ציוני — בלי קליקה, בלי חרם, ובלי מחיר על זהות. המאבק על דמותה של האמנות הישראלית רק מתחיל — ואנחנו נהיה שם.
, מציגה בכיתה עבודה המבוססת על מגילת אסתר — וכשנשאלת אם יצירה כזאת הייתה יכולה לקבל מקום בבצלאל, היא משיבה מיד: "לא. אין מצב". לטענתה, כשהגיעה לבצלאל הרגישה שהיא נאבדת בתוך אנשים שמביעים רעיונות קיצוניים.
מציונות לפוסט־ציונות
בצלאל נוסד מתוך חזון ששילב אמנות, מלאכה, מסורת יהודית ורעיון לאומי. בתחקיר מודגש כיצד לאורך השנים השתנה המוסד: בתוך השיח האמנותי קיבלו מקום מרכזי ביקורת חריפה על הציונות, העיסוק בנכבה ובזהות הפלשתינית — וסערות סביב דגלי פלשתין, עבודות והפגנות פוליטיות.
אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש ב־2016, כשנחשפה בבצלאל כרזה ובה ראש הממשלה בנימין נתניהו לצד חבל תלייה. בתחקיר נשמע גם הגבול שמציב שחר: "אפילו מנהיג ערבי לא צריך להיות בחבל תלייה. מה קורה פה?" — ו"אי אפשר הכול בשם חופש הביטוי. לשרוף דגל ישראל?"
מי שילם מחיר על עמדה אחרת
המחאה נגד הרפורמה המשפטית ב־2023 סימנה, לטענת המרואיינים, שלב נוסף: מוסד שממומן גם מכספי ציבור הפך לשחקן בזירה הציבורית.
