אני רואה את התמונות בטלוויזיה, את אווירת הפחד ברחובות ואני רואה גם את הגבורה של השוטרים, הלוחמים. אלה החברים שלי. אלה אנשים אמיצים שכמוני בחרו בשירות הכי מסוכן, להיות השכפ"ץ של אזרחי ישראל.
גם אני הייתי שם. בעיר העתיקה בירושלים, בגזרה הכי נפיצה בישראל בסמוך לתקופת הרמדאן. היה לי ברור מה אני עושה שם, גם אם זה יעלה לי בחיי.
בקשר צעקו את המילים "מחבל", "אקדח", הבנתי שהפיגוע יקרה כל רגע, הצטרפתי בפיקודו של המפקד שלי למרדף של שוטרים אחר אדם שבורח ולא עוצר ומתנהג בצורה חשודה, ועוד ב-6 בבוקר, רצתי כמו משוגע, חתרתי למגע כמו שלימדו אותי.
צעקו לו – לא עצר, ירו לעברו – לא עצר שמעתי אישה צורחת, הוא נכנס לחדר איתה ועם עוד אזרחים. הבנתי שזה יכול להיגמר במסע הרג, אזרחים ימותו פה. המשכתי לפעול לפי הוראות הפתיחה באש שלימדו אותי, הכל היה בתוך שניות. 7-8 שניות. לימדו אותי להגיב בשיא המהירות. כל רגע באירוע טרור זה עוד מוות.
נטרלתי את האיום.
כולם כולל כולם היו בטוחים שמדובר במחבל חמוש. אחר כך עוד שעות חיפשו אקדח או מטען.
ואז בשנייה אחת הפכתי מלוחם לפושע.
מה לא אמרו לי עלי? רוצח, מחבל, ירה מחסנית שלמה, כיוון לראש.
כלום לא נכון. שקר מוחלט.
מה כן נכון? בסוף התברר שהוא לא היה מחבל, אדם עם מוגבלות. הזיהוי המוטעה לא אני עשיתי. אלא שוטרים שדיווחו על האירוע בקשר. בסוף זה נגמר בסוף עצוב, אבל אלה החיים שלנו. המציאות המטורפת שלנו. כל רגע יכול להיות פיגוע ליד מרכז מסחרי, תחנת דלק או גן ילדים. זה יכול להיות גבר, אישה, אפילו נער. הטרור לא שואל שאלות ולא משחק בכלים הגיוניים, הוא דוקר ויורה באכזריות.
בסך בכל רציתי להציל חיי אדם. לא להרוג.
אבל קיבלתי "פרס". כתב אישום. המתה בקלות דעת. אני יכול להיכנס ל-12 שנים בכלא. קולטים. 12 שנים!
זה לא יקרה. אני לוחם ואני אלחם על זה. עד שאצא זכאי ויגמר הסיוט הזה.
אתם, אחים שלי לנשק, אל תהססו, רק אנחנו מבינים סיטואציות כאלה, אין זמן לנתח, אין זמן לשאול, רק רוצים לעצור את הפיגוע, את הרצח. גם כשזה עולה בחיים שלנו
