יש סכסוכי קרקע שנפתרים במדידה, בחוזה ובערכאות. ויש מילים שהופכות סכסוך כזה למשהו אחר לגמרי. בשולי מג'ד אל־כרום, באזור שתושבי הכפר מכנים אל־רוס, התחיל באמצע ספטמבר ויכוח על כמה אוהלים של רועה צאן. הוא הסתיים, לפחות במישור המילים, בהכרזה שהגליל הוא "פלסטין הכבושה" ושהציונים צריכים ללכת ממנו.
הרקע: אוהלי מרעה על אדמת קק"ל
לפי דיווחי וויינט וחדשות 12, בתחילת ספטמבר 2026 הוקם מתחם אוהלים בשטח של קרן קיימת לישראל בין מג'ד אל־כרום ליישוב גילון. קק"ל החכירה את השטח לחקלאי לרעיית צאן, שנועדה להקטין את סכנת השריפות באזור. תושבי מג'ד אל־כרום, המועצה המקומית והוועדה העממית טענו שמדובר בניסיון להקים מאחז, ושחלק מהמבנים הוצבו על קרקע פרטית של תושבי הכפר. מאות הפגינו במקום במשך כמה ימים, וכמה מפגינים נעצרו.
ב־15 בספטמבר החליטה קק"ל בישיבת חירום לפרק את המבנים ולהעביר אותם. גורם בארגון הודה בשיחה עם וויינט שהיישום בשטח היה כושל ולא התחשב ברגישות המקומית, אך הדגיש שהמרעה עצמו נחוץ ויימשך. שבוע לאחר מכן הוצג מתווה חדש, ולפיו נקודת המרעה תוקם כ־400 מטר משם, כולה על אדמת קק"ל.
עד כאן זהו סיפור על חלקה, על חוזה חכירה ועל מיקום של אוהלים. בחלק מהשאלות יש מחלוקת אמיתית, וכך בדיוק נראית מחלוקת שמדינת חוק יודעת ליישב: מול קק"ל, מול רשות מקרקעי ישראל, ואם צריך בבית המשפט. הגוף שהקים את האוהלים אף הודה בטעות ותיקן אותה.
"בתוך פלסטין הכבושה"
מה שנאמר סביב המחאה עסק בדבר אחר. אחת המשתתפות סיפרה שנחקרה על השתתפותה בהפגנה, ותיארה את מה שאמרה לחוקריה. בתרגום לעברית:
"הייתי ברורה איתם בחקירה: אנחנו לא מוותרים על אף שעל מאדמתנו. אם עכשיו הם התחילו באל־רוס במג'ד אל־כרום, הם ימשיכו אחר כך בבענה, בדיר אל־אסד, בשאע'ור, בכל הגליל. אנחנו דוחים כל דיכוי וכל אמצעי איום שמאיים על חיינו, הערבים כאן בפנים, בתוך פלסטין הכבושה."
כשנשאלה מה היו הקריאות בהפגנה, ציטטה שורות שייחסה לחנא אברהים, "משורר הגליל", ובהן: "קרא הכרוז בגליל: אדמת הערביות לערבים, ציוני, קום והסתלק."
שלוש מילים שמשנות את הסיפור
המילה הראשונה היא "הכבושה". מג'ד אל־כרום נמצאת בלב הגליל, בתוך מדינת ישראל מיום הקמתה, ותושביה אזרחי המדינה. מי שמגדיר את המקום הזה "פלסטין הכבושה" כבר אינו מתווכח עם קק"ל על חוזה חכירה. הוא שולל את עצם הריבונות הישראלית בצפון.
המילה השנייה היא "ציוני". הקריאה להסתלק לא כוונה לחוכר אחד או לקבוצת רועים. ציוני הוא כל מי שרואה בגליל חלק ממדינת הלאום של העם היהודי, כלומר רוב אזרחי ישראל. קריאה כזו איננה מחאה על תכנון. היא קובעת מי אינו רצוי באזור.
המילה השלישית היא "הגליל". לפי הדברים, מה שהתחיל באל־רוס ימשיך לבענה, לדיר אל־אסד ולשאע'ור. ויכוח על אוהלים במקום מסוים הוצג כחזית אחת במאבק על הגליל כולו. גם אנחנו רואים כאן מאבק על הגליל, במובן ההפוך: על זכותם של יהודים ושל ערבים לחיות בו יחד, תחת ריבונות ישראלית אחת.
מחאה מול סילוק
אנחנו אומרים את זה בבירור: אזרח רשאי להפגין על אדמתו, לעתור ולהתלונן, אבל סיסמה שקוראת לציונים להסתלק מהגליל איננה מחאה על חלקה. זו אותה הבחנה שעלתה בדיון על הקמפוסים, שם הקריאות לאינתיפאדה הן ניסיון להרוס את ישראל ולא הפגנה רגילה. המילים קובעות אם מדובר בוויכוח בתוך המדינה או בוויכוח על עצם קיומה.
הפרשה הזו גם אינה עומדת לבדה. היא חלק מוויכוח רחב על קרקעות, אכיפה ותכנון בצפון ובדרום. כתבנו לאחרונה על כך שמינהל התכנון מקדם הכשרה של כמעט 60 אלף מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי, ועל המאבק להשאיר את יהודה אליהו בתפקיד ממלא מקום מנהל רשות מקרקעי ישראל. השמירה על אדמות המדינה בגליל ובנגב היא שאלה של ריבונות, הרבה יותר משאלה של בירוקרטיה.
לאוהלים באל־רוס נמצא פתרון של 400 מטר. לקריאה לציונים להסתלק מהגליל אין פשרה גאוגרפית. התשובה לה היא נוכחות, אכיפה שווה לכולם ושמירה על אדמות המדינה. בגליל אין "פלסטין כבושה". יש בו את מדינת ישראל, על אזרחיה היהודים והערבים כאחד.
