המחלוקת על הציונות נראית לעתים קרובות כמחלוקת על מדיניות. בפועל היא מתחילה במילה אחת ובשאלה מה פירושה. מי שמגדיר את הציונות כפשע כבר הכריע מראש את גורלם של רוב היהודים בעולם, כי רובם ציונים.
את הגדרת הציונות הנכונה השמיע נח ארביט, חבר בית הנבחרים של מדינת מישיגן מטעם המפלגה הדמוקרטית, בנאום במליאה ב־30 בספטמבר 2026. הנאום נישא לקראת אישור החלטה שלו להכריז על אוקטובר 2026 כחודש המאבק באנטישמיות במישיגן.
ציונות, בלשונו, היא "תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי", המוגדרת באמונה בהגדרה עצמית מדינית ליהודים במולדתם ההיסטורית, ישראל. השם עצמו מעיד על מקורו. ציון הוא שמה הקדום של ירושלים, והוא חוזר לאורך כל התנ"ך.
מה הציונות אינה: לא נישול ולא עליונות
לא פחות חשובה הרשימה של מה שהציונות אינה. היא אינה נישול או רדיפה של פלסטינים, אינה שנאת ערבים או מוסלמים, ואינה הצדקה לפשעי מלחמה. גם התוויות שמודבקות לה בקמפוסים וברחובות, "קולוניאליזם התיישבותי" ו"עליונות יהודית", הן בעיני ארביט חלק מ"שטויות הקונספירציה המטורפות" שמסתובבות בשיח.
ההבחנה הזו מכרעת. מי שמערבב בין ציונות לבין כל מה שמייחסים לישראל הופך זהות של עם שלם לכתב אישום.
חלום של אלפיים שנה
ארביט הוא ציוני כל חייו, כמו הוריו, סביו והורי סביו, וכך לאורך כל השושלת. כל יהודי ויהודי מאז שהרומאים שרפו את בית המקדש, החריבו את ירושלים והגלו את העם מארצו, "חלם, קיווה והתפלל" לשוב לארץ המובטחת.
כאן טמון ההסבר לכך שהציונות אינה עמדה פוליטית חולפת. היא ההמשך המדיני של תפילה שנאמרה במשך דורות בכל קהילה יהודית, ומדינת ישראל היא המימוש שלה.
מהשחרת הציונות להדרת יהודים
החלק החריף בדבריו מופנה אל מי שהיו פעם חבריו ושותפיו לדרך במחנה הפרוגרסיבי. אותם אנשים אומרים לו היום שהציונות שלו, כלומר המורשת, האמונה וההיסטוריה שלו, הופכת אותו ל"בוגד בזכויות האדם", בפרוגרסיביות ובליברליזם.
ההיגיון שארביט חושף פשוט ומטריד. הרוב המכריע מבין כ־15 מיליון היהודים בעולם הם ציונים. ברגע שהציונות מוצגת כאידיאולוגיה רעה מיסודה, האנטי־ציונות הופכת להצדקה לכל צורה של הדרה חברתית, כלכלית ופוליטית של יהודים. ומשם, הקפיצה להצדקת אלימות נגד ישראלים ונגד כל היהודים "קטנה כל כך, עד שאינה נראית".
אנחנו אומרים את זה בבירור: אנטי־ציונות היא הדרך המקובלת היום להדיר יהודים. זה מה שקורה כשהסתה בקמפוסים מוצגת כהפגנה, וזה מה שקורה כשחרמות והדרה של הימין הופכים לנורמה במוסדות לימוד.
כשנבחר דמוקרטי, מתוך המחנה שבו האנטי־ציונות נפוצה במיוחד, עומד במליאה ומגדיר את הציונות בגאווה, הוא מזכיר שהמאבק על המילה הוא מאבק על הזכות של יהודים להיות חלק שווה בחברה. המאבק הזה מתחיל בהגדרה ברורה.
