יש מבחן אחד שכל שותפות פוליטית עוברת בסופו של דבר: מה עושה הצד השני כשהקורבן הוא אתה. אפשר לחתום יחד על עצומות במשך שנים, לשבת באותם כנסים ולדבר באותה שפה על זכויות אדם. המבחן האמיתי מגיע ביום שבו הצד שלך זקוק לעזרה, ומי שעמד לצידך צריך להחליט אם להרים את קולו מול אנשים מהעם שלו.
אורטל בן דיין, שפעלה בעבר בארגוני שמאל קיצוני, עמדה מול המבחן הזה ב־8 באוקטובר 2023. יום אחרי הטבח היא כתבה שהגיעה שעתם של השותפים הפלסטינים. עכשיו הם צריכים למקסם את כל הקשרים שלהם עם ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, עם פעילי שמאל ועם קובעי מדיניות פלסטינים שהם מכירים, ולהפעיל את כל הלחצים כדי שהחטופים יחזרו.
היום היא מגדירה את הציפייה ההיא כפנטזיה וכתמימות, ומודה שכמעט מביך לספר עליה. באותם ימים היא נראתה לה מובנת מאליה. החטופים היו תינוקות וזקנים, ומי שמדבר שנים על כבוד האדם לא אמור להתלבט אם לעזור לשחרר תינוקות.
השותפות התבררה כחד־צדדית
האכזבה לא נבעה מכך שהשותפים לא הצליחו להחזיר חטופים. הם פשוט לא ניסו. בן דיין ציפתה שיעלו על בריקדות, שיעמדו מול חמאס ויגידו: "מה עשיתם? מה אתם עושים לנו? עכשיו תשחררו."
הציפייה הזו לא נולדה מתוך נאיביות כללית. היא נשענה על ההנחה שהשותפות הדדית. בן דיין מעידה על עצמה שאילו המצב היה הפוך, היא הייתה עולה על בריקדות. זו הייתה ההבנה השקטה שעליה עמד הקשר: כל צד מוכן לצאת נגד הצד שלו כשהוא פוגע בחפים מפשע. ב־7 באוקטובר הגיע תורו של הצד השני לעמוד בה, והוא לא הופיע.
מכאן נובעת המסקנה החריפה שלה: רק אנשים "סמרטוטי רצפה מוחלטים, עלובים" יעשו כזה דבר. זו לא קביעה של יריב פוליטי מבחוץ. היא באה ממי שהאמינה בשותפות הזו, פעלה למענה, וגילתה שהיא קיימת רק בכיוון אחד.
שותף נמדד ביום שבו השותפות עולה לו משהו
אנחנו אומרים את זה בבירור: ההתפכחות של בן דיין איננה עניין אישי של פעילה אחת. היא שאלה לכל מי שבנה את דרכו הציבורית על הרעיון שהשיח המשותף על זכויות אדם מגן על חיי אדם. שותפות שאינה מתעוררת כשתינוקות וזקנים מוחזקים בשבי לא מגינה על אף אחד.
גם ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, שאליהם ביקשה בן דיין לפנות, לא הרימו את קולם למען החטופים כפי שנדרש. לכן יצאנו בקריאה לציבור לשלוח אליהם מיילים ולדרוש שיפעלו לשחרור החטופים. ובזירה המקומית, ארגונים במימון זר ממשיכים להשקיע את מרצם במאבק משפטי בצה"ל, כמו בעתירה לבג"ץ נגד עיכובים של צה"ל ביהודה ושומרון.
התמימות ההיא מלמדת לקח פשוט יותר מכל הצהרה פוליטית: שותף נמדד ביום שבו הוא נדרש לשלם מחיר על השותפות. ב־8 באוקטובר אף אחד מהשותפים שלה לא היה מוכן לשלם אותו.
