יש אנשים שמספרים על הפציעה שלהם בשקט, ויש את יהונתן בן חמו. הוא יושב באולפן, מספר איך קבר את רגלו בקבר שקנה באשקלון, ומסכם בחיוך: "חצי רגל בקבר אני כבר."
בן חמו היה סגן מפקד פלוגה בגדוד הנדסה. ביום השישי לתמרון הקרקעי בעזה הגיח מחבל וירה טיל אר-פי-ג'י על ה-D9 שבו ישב. הדלת נתקעה והקבינה התחילה לעלות באש. בן חמו פתח את החלון בנגיחה, אחז ברגל שעוד הייתה מחוברת אליו וקפץ החוצה, ואחריו המפעיל שלו. רגע אחר כך הקבינה כבר בערה.
חושפים את מי שלטענתנו פועל נגד מדינת ישראל
הכירו את הפרופילים והמקורות שפרסמה התנועה בתחומי האקדמיה והפעילות בשטח.
מעזה פונה במסוק לסורוקה, ומשם לשיבא. הרגל לא ניצלה.
"תוציאי את הרגל"
את מה שקרה אחרי הניתוח הוא מספר כמו בדיחה טובה. הוא התעורר עם אפידורל, ואמא שלו אמרה לו שקטעו לו את הרגל. הוא הרים את השמיכה, ראה שהיא איננה ושאל את השאלה המתבקשת: אבל איפה הרגל?
התברר שהמשפחה חתמה לרב של בית החולים, כמקובל, שהרגל תיקבר בקבר איברים משותף. בן חמו סירב. "תוציאי, תוציאי," הוא מספר שאמר לאמו, ומשווה את זה בחיוך לישראלי שמבקש בפלאפל להוציא את הטחינה.
הוא קנה קבר באשקלון, העיר שבה גר, והרגל נקברה שם. כשנשאל למה, השיב בפשטות: "אני מאמין בתחיית המתים." כשיגיע יומו הוא ייקבר באותו קבר, וכשיקום, יקום עם הרגל. "לא אצטרך לחפש אותה עכשיו, ופרוטזות."
המנחים באולפן כבר לא מתאפקים. הקבר שלו מחכה לו, הוא מאשר, הוא כבר קנה אותו. אחד מהם אומר שהוא מהיחידים שיכולים להגיד שהיו בהלוויה של עצמם, ובן חמו סוגר את הסצנה במשפט שנתן לפרק את שמו.
הומור שבא מכוח
קל לצחוק יחד איתו, וקל לפספס מה עומד מאחורי הצחוק. אדם שאיבד רגל בקרב, ועבר ניתוחים, שיקום ומיטה בבית חולים במשך שבועות, יכול היה לבחור במרירות, ואיש לא היה מאשים אותו. בן חמו בחר אחרת.
ההומור שלו לא בא לטשטש את הכאב. הוא דרך להחזיק בו. והוא גם לא מנותק מאמונה. מאחורי הבדיחה על הקבר עומדת אמונה עמוקה, בת אלפי שנים, בתחיית המתים, באדם שקם שלם. מי שקובר את רגלו בקבר משלו אומר משהו פשוט: הגוף שנתתי במלחמה הוא עדיין שלי, ואני לא מוותר על אף חלק ממנו.
כבר בזמן השיקום הוא אמר שהוא מתכוון לחזור לחיילים שלו, ושב-D9 ממילא יושבים. זה אותו אדם, ואותה רוח.
מה אנחנו לומדים מהלוחמים שלנו
הסיפור הזה לא יחיד. מאז השבעה באוקטובר אלפי לוחמים חזרו מהקרבות פצועים, וחלק גדול מהם בוחר לדבר: בפודקאסטים, בהרצאות, בשיחות עם בני נוער. רבים מהם עושים את זה עם חיוך, וזה מה שמכה בצופה שוב ושוב. זו אותה רוח שראינו אצל סמ"ר רון יונתן רויטמן הי"ד, שנאבק כדי להיות לוחם קרבי, ואצל השוטרים והלוחמים שעמדו בחזית בקרב על תחנת המשטרה בשדרות.
אנחנו אומרים את זה בבירור: הלוחמים הפצועים של ישראל הם לא רק מי שזקוק לתמיכה שלנו. הם המורים הגדולים ביותר שיש לחברה הישראלית בשנים האלה, למה זה כוח, למה זו אמונה, ולמה זו אהבת הארץ.
כשנדמה שהשיח הציבורי כולו מריבות וייאוש, כדאי לשמוע דקה אחת של לוחם שצוחק על הקבר של הרגל שלו. בן חמו כבר עם חצי רגל בקבר. השאר שלו נשאר כאן, חי, צוחק ומחזק את כולנו.