ב-10 בנובמבר 2026 הודיעה איילה חסון שהיא עוזבת את תאגיד השידור כאן. "לא אהיה חלק ממערכת שמבקשת להשתיק קולות שלמים וגדולים בעם ישראל כדי לרצות מחנה מסוים", כתבה.
שישה ימים אחר כך הגיע בן, ראש אגף השטח של אם תרצו, לביתה. הוא הביא זר פרחים ותעודת הוקרה בשם 13 אלף החותמים על העצומה שפתחנו למענה.
בן אמר לה שהוא מגיע בשם כל 13,000 החותמים והחותמות, כדי להגיד לה שמעריכים אותה על האומץ שלה. "אף אחד לא ישתיק אותך", הוסיף.
חושפים את מי שלטענתנו פועל נגד מדינת ישראל
הכירו את הפרופילים והמקורות שפרסמה התנועה בתחומי האקדמיה והפעילות בשטח.
חסון התרגשה. "אתם מרגשים אותי מאוד", אמרה, והודתה לכל מי שחתם ותמך. "זה יותר מהכל עבורי".
וכשבן ביקש ממנה להישאר חזקה, היא ענתה בקצרה: "אני חזקה מאוד".
על התעודה הופיע רעיון שמיוחס לווינסטון צ'רצ'יל, על אומץ ללכת נגד הזרם. ואחריו המילים שלנו: "בתוך האוקיינוס של ההשתקה, הדרה ושטיפת מוח, עשרות שנים היית ועודך מגדלור של חופש ביטוי, פטריוטיות ויושרה".
איך הגענו לכאן
הכל התחיל בריאיון שנתנה חסון ב-30 באוקטובר לאלי ציפורי ברדיו גלי ישראל. בריאיון, שעסק בתוצאות הבחירות, היא תיארה נשים בדואיות בנגב כחיות במשפחות פוליגמיות וסובלות מאלימות.
ארגונים חברתיים וראשי רשויות בדואיות טענו שמדובר בהכללה פוגענית. במקביל, התאגיד מתח ביקורת על אמירה בתוכנית שלה בכאן 11 על תקלות בקלפיות בחברה הערבית.
ב-2 בנובמבר חסון התנצלה ב-X: "לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בשום אישה, ומי שנפגעה מדבריי אני מתנצלת בפניה מעומק הלב". ועדת האתיקה של התאגיד קיבלה את ההתנצלות. לדבריה, היא גם מסרה הבהרה בשידור, לבקשת מנהל החדשות.
אבל זה לא הספיק.
"התנצלות זאת"
לפי חסון, מנהל החדשות ליאור לנדנברג הציב לה אולטימטום: להקריא בשידור, מילה במילה, התנצלות שהוא כתב ושלח לה בוואטסאפ.
היא הציעה נוסח משלה, עם הבהרה והתנצלות. לדבריה, הוא דחה אותו והתעקש על הטקסט המקורי. ב-4 בנובמבר הודיעה שלא תעלה לשידור.
התאגיד מספר סיפור אחר. ב-7 בנובמבר נמסר משם ש"איש לא 'הכתיב' לה את נוסח תגובתה", ושבין הצדדים הוחלפו טיוטות בכתב. התאגיד גיבה את לנדנברג וגינה את התבטאויותיה.
חסון קראה להודעה הזאת "שקרית", ופרסמה את ההתכתבות. לנדנברג כתב לה שם: "ככל שאין בכוונתך לקרוא התנצלות זאת, אני מבקש שתודיעי לי בהקדם שאוכל להערך לחלופה שידורית".
"התנצלות זאת", הדגישה חסון. לא התנצלות שהיא תנסח, אלא הנוסח שקיבלה, כתנאי לעלות לשידור.
"לא אני הסיפור"
בפוסט הפרידה כתבה חסון שהיא נשארה בתאגיד מתוך "אמונה עמוקה בחשיבות השמעתו של קול אחר". עם הזמן, לדבריה, התחזקה בה ההבנה שבמקום להגן על ריבוי דעות, יש שם מי שמבקשים לרצות מחנה אחד.
"לא אני הסיפור", כתבה. "הסיפור הוא הרצון להשתיק קול של ציבור שלם בישראל. ציבור שמשלם מכספו על השידור הציבורי".
היא גם מאשימה את הנהלת החדשות באכיפה בררנית. לדבריה, כשנשמעו בשידורי התאגיד אמירות פוגעניות נגד לוחמי צה"ל ונגד מגזרים בחברה הישראלית, אף אחד לא הציב אולטימטום.
והטענה הזאת מוכרת. ב-2023 הפסיק רמי יונס לשדר בתאגיד רק אחרי מחאה ציבורית. באותם ימים הונפו דגלי אש"ף בשידורי התאגיד בערבית. והיום בחנו גם את הסיקור של כאן לפיגוע ליד יריחו, שבו מחבלים תקפו ישראלים בגרזן ובכאן חדשות צייצו על "פורעים יהודים".
אנחנו אומרים את זה בבירור: מותר לשידור הציבורי לדרוש דיוק ותיקון, אבל רק אם הוא דורש אותם מכל עיתונאי באותה מידה, ולא הופך הצהרה מוכתבת לתנאי לעלייה לשידור.
מה הלאה
חסון הצטרפה לכאן 11 לפני כשלוש שנים, אחרי שעזבה את חדשות 13, והגישה שם את רצועת שבע בערב.
לאן עכשיו? היא עוד לא הודיעה. "הדרך שלי נמשכת", כתבה, "ואני בטוחה שניפגש שוב על המסך בקרוב".
עד אז, 13 אלף איש כבר אמרו לה שהם איתה.