"ובעצם הנגב הפך לאסם הנשק של מדינת ישראל", אומר חגי רזניק, ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב. "מהנגב מייבאים אל תוך הנגב עצמו, ליהודה ושומרון ועזה, אל ערביי ישראל." הוא מסיים במשפט של צ'כוב: נשק שמופיע במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית. השאלה שעומדת לפתחה של הממשלה הבאה היא כמה זמן נשאר עד המערכה השלישית.
הדברים נאמרו בראיון לערוץ 7 ערב הבחירות, ואינם הערכה של פרשן מן הצד. רזניק כיהן בעבר כמנכ"ל משרד הבינוי והשיכון וכמנכ"ל המועצה האזורית רמת הנגב, והמכון שבראשו עוסק בנגב באופן ישיר. האזהרה שלו חדה: "אם מדינת ישראל הציונית לא תחיל תוכנית רב־ממדית לנגב, מדינה פלסטינית צומחת בנגב, שבירתה היא באר שבע."
לפי רזניק, הגבולות עם מצרים וירדן "פתוחים לרווחה להברחות": רחפנים, נשק קל, מקלעי מאג ונשק כבד. זו אינה טענה בודדת שלו. היא חוזרת בכמה דיווחים בתקשורת, וגם בדו"ח שהגיש המכון לכנסת.
מה אומרים המספרים
לפי הערכות מכון ריפמן, שמבוססות לדבריו על מקורות גלויים, בפזורה הבדואית מוחזקים בין 100 ל־150 אלף כלי נשק בלתי חוקיים. בדו"ח שהמכון הגיש לוועדת החוץ והביטחון נכתב שהיקף הנשק זינק ב־71% מאז אוקטובר 2023, ושמדובר בחימוש ששווה בהיקפו לכ־50 חטיבות חי"ר. לפי אותו דו"ח, בנגב פועל שוק של השכרת נשק: רובה M16 מושכר בכ־500 שקל ליום, ומקלע מאג בכ־1,000 שקל ליום. ערוץ 14 דיווח שבמשטרה מעריכים שבכל חודש מגיעים כ־1,000 כלי נשק לידי גורמים עברייניים, ולעיתים גם לגורמי טרור בדרום.
הנשק הזה לא נשאר רק בעולם הפשיעה. לפי הדו"ח של מכון ריפמן, מאז 2021 תועדו לפחות 12 מקרים של גניבת אמצעי לחימה והברחתם לנגב, ותשעה מקרים של מעצרים וכתבי אישום בגין תכנון, מימון או סיוע לארגוני טרור. רזניק עצמו מדגיש שרוב הבדואים בנגב שומרי חוק ושהם הנפגעים הראשונים מהנשק. אבל, כדבריו, "טבעו של נשק בלתי נשלט שייצא משליטה".
ריבונות היא לא סיסמה
הנשק הוא רק חלק מהתמונה. לפי תנועת רגבים, בפזורה הבדואית יש כ־80 אלף מבנים בלתי חוקיים, על שטח של כ־600 קמ"ר. במקום לאכוף, מינהל התכנון מקדם הכשרה של כמעט 60 אלף מבנים בלתי חוקיים במגזר הערבי. גם בגליל אותה תבנית חוזרת, ומחלוקת מקומית על קרקע הופכת בתוך ימים למאבק על "פלסטין הכבושה". במקום שבו המדינה לא אוכפת את החוק, מישהו אחר כבר קובע את הכללים.
גם הכלים הקיימים אינם מספיקים. לפי רזניק, במבצעים משטרתיים, גם המוצלחים שבהם, נתפסים במקרה הטוב עשרות כלי נשק. "זה לרוקן את הים בכפית", כדבריו. מכון ריפמן מציע לאפשר חיפוש מנהלי באזורים שבהם יש מידע מודיעיני מבוסס על ריכוזי נשק, בפיקוח שופט, לצד חיזוק אבטחת הגבולות, הסדרת ההתיישבות הבדואית ופיתוח כלכלי.
אנחנו אומרים את זה בבירור: לפני שבעה באוקטובר, המדינה ראתה את הנשק, את ההתחמשות ואת ההצהרות, והחליטה שהן לא יירו. אסור לחזור על הטעות הזאת בנגב ובגליל.
הממשלה שתקום אחרי הבחירות תצטרך להחליט אם הנגב הוא חזית שמטפלים בה עכשיו, בתוכנית לאומית עם אכיפה, גבולות ומשילות, או בעיה שמגלגלים הלאה עד שהיא תתפוצץ. ריבונות שלא נאכפת בשטח נשארת על הנייר בלבד. חברי הכנסת החדשה יצטרכו להחליט אם הם מאמצים כלים כמו אלה שמציע המכון, או ממשיכים במדיניות ההכלה.
