"אני צריך לחמול על אויביי? איפה אנחנו חיים?" בשתי שאלות קצרות פירק אברי גלעד את אחת ההנחות העמוקות בשיח הישראלי, ההנחה שמוסריות נמדדת בנכונות להבין את מי שמבקש להשמיד אותנו. הדברים נאמרו בראיון לרוני קובן בכאן 11 לפני כשבע שנים, וחזרו לאחרונה לרשת. אחרי שבעה באוקטובר, הם נשמעים היום חדים עוד יותר, כמעט כמו אזהרה שלא הקשבנו לה בזמן.
הטענה שהוצגה לו מוכרת לכל מי שמחזיק בעמדה לאומית: מה שווים ההומניזם והחמלה שאדם מצא בעצמו, אם הם לא כוללים פלסטינים, מוסלמים ופליטים באירופה? זו טענה שמנסה להפוך את ההגנה העצמית לפגם מוסרי. מי שאוהב את עמו ומסרב לחבק את אויביו מוצג כאדם קטן, שהחסד שלו מוגבל והאכפתיות שלו סלקטיבית.
גלעד לא ניסה להתנצל ולא חיפש ניסוח מאוזן. "הטירלול הוא פשוט אינסופי", השיב, ומיד חידד את השאלה עד שלא נשאר בה מקום להתחמקות: "אתה צריך לחמול על מי שרוצה ומצהיר ופועל כדי להרוג אותך ולפנות אותך ממדינתך?"
שלוש מילים שמכריעות את הוויכוח
הכוח של התשובה נמצא בשלושת הפעלים שבחר: רוצה, מצהיר, פועל. גלעד לא מדבר על כל פלסטיני, על כל מוסלמי או על כל זר. הוא מדבר על מי שהכוונה שלו גלויה, מי שאומר אותה בקול ומי שמממש אותה במעשים. ברגע שהשלושה מתחברים, השאלה כבר אינה שאלה של רגש או של פתיחות לאחר. היא שאלה של הישרדות.
מי שמבקש חמלה כלפי אויב כזה לא מבקש מאיתנו להיות טובים יותר. הוא מבקש מאיתנו לוותר על ההבחנה הבסיסית ביותר שאדם וחברה זקוקים לה כדי להתקיים, ההבחנה בין מי שמבקש את חייך לבין מי שמבקש את מותך. אחרי שבעה באוקטובר, הוויכוח הזה הפסיק להיות תאורטי. ראינו מה קורה כשמתייחסים להצהרות של אויב כאל רטוריקה, ולתוכניות שלו כאל דמיון. וכשנבחרי ציבור מקדישים ניצחון בבחירות לעזה, ההבחנה הזאת נדרשת שוב.
הרצון לחיות
ואז הגיעה האבחנה החדה ביותר. "חברים, אתם איבדתם…", פתח גלעד, ותיקן את עצמו מיד: "לא אתם, הם. הם איבדו את הדבר הפשוט ביותר שיש לבן אנוש: הרצון לחיות. פשוט את הרצון לחיות, ולזהות מה מאיים על חייך ומה תומך ביכולתך לחיות."
התיקון הזה חשוב. גלעד לא מאשים את הציבור הישראלי. הוא מצביע על אלה שהפכו את החמלה כלפי האויב לאידיאולוגיה. לפי האבחנה שלו, הבעיה שלהם אינה עודף מוסר. הם איבדו את האינסטינקט הראשוני שכל יצור חי נולד איתו: לזהות סכנה ולהתגונן מפניה. חברה שאינה מסוגלת עוד להבחין בין מה שמאיים עליה לבין מה שמחזק אותה לא הפכה למוסרית יותר. היא פשוט שכחה איך שורדים.
אנחנו אומרים את זה בבירור: החמלה הראשונה של מדינה היא כלפי אזרחיה, כלפי חייליה וכלפי ילדיה, ומי שמבלבל בינה לבין רחמים על מי שמבקש להרוג אותם פוגע דווקא בחלשים ביותר. אותה הבחנה פשוטה עומדת גם מאחורי חוק עונש מוות למחבלים, שמתרגם אותה ללשון החוק.
אדם עם דעות
כשקובן הציע שגלעד בעצם אומר "עזבו אותי, השתנתי", הוא לא נסוג. "אני לא חייב לכם כלום", אמר. "אני בן אדם עם דעות. אני ממוקם במקום מסוים על הרצף הפוליטי, הלאומי־הדתי. אני במקום." ובסוף, בלי שמץ של התנצלות: "אתה לא אוהב אותי? יש אנשים אחרים."
זה אולי השיעור החשוב ביותר בדברים. בשיח שבו עמדה לאומית מחייבת הצדקה ארוכה והסתייגויות אינסופיות, גלעד מזכיר שמותר לומר דבר פשוט בלי לבקש רשות. אדם שרוצה לחיות, ועם שרוצה לחיות, לא צריכים להתנצל על כך שהם מבחינים בין אויב לאוהב.
