נרטיב מתקיים כל עוד לא מסתכלים על מה שסותר אותו. "דיכוי" ו"כיבוש" הן המילים שבהן מתוארת יהודה ושומרון בתקשורת העולמית, ומי שמכיר את האזור רק מהן מדמיין עוני, מחסור ואוכלוסייה כלואה. מספיק לעמוד על כביש 60 ולהסתכל על הכפרים שלצדו כדי לראות משהו אחר.
לאורך הכביש עומדים בתים שגם מי שרגיל לבתים אמריקאיים גדולים מתקשה לעכל. אחוזות אבן בנות כמה קומות, עם מספר חדרי שינה דו־ספרתי. גם בסטנדרט אמריקאי, אלה בתים של מיליוני דולרים. מהכפרים יוצאים תושבים ברכבים חדשים ובבגדים טובים. אף אחד מהם לא נראה מדוכא.
זו לא תמונה חריגה של בית אחד. טורמוס עיא, עיירה שבין רמאללה לשכם וצמודה לכביש 60, מתוארת בעיתונות הישראלית והעולמית ככפר הפלסטיני העשיר ביותר ביהודה ושומרון. לפי ראש המועצה שלה, כפי שדיווח ynet, יותר מ־90% מתושביה הם אזרחים אמריקאים, ומשפחות שעשו הון בארצות הברית בונות בה אחוזות לחופשות הקיץ.
מה לא מגיע למסך
אם התמונה הזו נגישה לכל מי שנוסע בכביש, למה כמעט אין לה מקום בדיווחים על האזור? התשובה פשוטה: התמונה הזו הורסת את הנרטיב של "הפלסטינים המסכנים", ולכן אין סיבה להראות אותה. הדיווח הבינלאומי על יהודה ושומרון נשען על "אלימות מתנחלים" ועל השם "הגדה המערבית", שמחליף את השם ההיסטורי של האזור. וילה בת שלוש קומות לא משתלבת בסיפור הזה.
הבעיה איננה רק השמטה של צילום יפה. כשהעולם שומע רק על דיכוי, כל החלטה ישראלית באזור נבחנת כאילו היא פוגעת באוכלוסייה חסרת כול, והמציאות שבה אחוזות של מיליוני דולרים עומדות במרחק כמה מטרים מהכביש פשוט נעלמת מהדיון.
חופש תנועה בכיוון אחד
הפער החד ביותר נוגע לשאלה מי יכול לנוע לאן. תושב ערבי יוצא מהכפר בלי בעיה ונוסע בכביש 60, דרך האבות, שעובר בשטח C שבשליטה ישראלית. המועצה היהודית באזור אחראית על תיקון הבורות בכביש ועל החשמל, ומאפשרת לכולם לנסוע בו בחופשיות.
בכיוון ההפוך זה לא עובד. ישראלי לא יכול להיכנס לכפרים שבשטח A. הכרזה של מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון מאוקטובר 2000 קובעת ששטח A הוא שטח סגור לישראלים, בכניסות לכפרים מוצבים שלטים אדומים שמזהירים מסכנת חיים, והמשטרה חוזרת ומזהירה שכניסה לשם עלולה לעלות בחיים. ביוני 2024 נרצח אמנון מוכתר, בן 66 מפתח תקווה, אחרי שנכנס לקלקיליה לקניות.
אנחנו אומרים את זה בבירור: מי שמתואר כ"מדוכא" נוסע בחופשיות בכבישים שישראל מתחזקת, ומי שמואשם ב"כיבוש" לא יכול להיכנס לכפר בלי לסכן את חייו. זו המציאות שהמילים "דיכוי" ו"כיבוש" מסתירות.
מי מזין את התמונה
התמונה המעוותת לא נוצרת מעצמה. היא מוזנת על ידי ארגונים שמספקים לממשלות זרות ולתקשורת דוחות על "דיכוי", לא פעם במימון זר, כמו במקרה שבו בריטניה מימנה עמותות שסיפקו נרטיב לסנקציות. ומאותו מקום מגיע גם הדפוס שבו מחאה נגד ישראל קודמת למעשיה, כמו ההפגנות הפרו־פלסטיניות שהתחילו יום אחרי הטבח.
הזכות של ישראל על יהודה ושומרון לא תלויה ברמת החיים בכפרים שלצד כביש 60. אבל כשהטענה על דיכוי משמשת נשק נגד המדינה, כדאי לפחות להסתכל על מה שרואה כל מי שנוסע בכביש.
