מחאה היא תגובה למשהו שקרה. זו ההנחה שעליה נשען כל ההסבר המקובל להפגנות הפרו־פלסטיניות במערב: צה"ל נכנס לעזה, ואנשים יצאו לרחוב. כדי לבדוק אותה מספיקים שני תאריכים.
ב־7 באוקטובר 2023 רצחו מחבלי חמאס כ־1,200 בני אדם, רובם אזרחים, וחטפו מאות לעזה. התמרון הקרקעי של צה"ל ברצועה החל ב־27 באוקטובר, כ־20 יום אחר כך. העצרת הפרו־פלסטינית בניו יורק התקיימה ב־8 באוקטובר, 24 שעות אחרי הטבח.
כלומר, ההפגנה קדמה לכניסת כוחות צה"ל לעזה בכמעט שלושה שבועות. היא יצאה לרחוב כשבחלק מיישובי העוטף עוד נמשכו הקרבות, כשמשפחות עוד חיפשו את יקיריהן וכשישראל עוד לא ידעה כמה מאזרחיה נחטפו.
על מה מחו ב־8 באוקטובר
אם המחאה לא הייתה על התמרון, צריך לשאול על מה היא הייתה. התשובה נמצאת במה שנשמע שם. לפי הדיווח של "טיימס אוף ישראל" מאותו יום, המפגינים קראו "מהנהר עד הים" ו"ההתנגדות מוצדקת כשעם נתון תחת כיבוש", אחד המשתתפים הציג צלב קרס, ואחרים רמסו דגל ישראל. מושלת מדינת ניו יורק קתי הוקול, מהמפלגה הדמוקרטית, כינתה את העצרת "מתועבת ונלוזה מבחינה מוסרית".
את העצרת קידם סניף ניו יורק של ארגון "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה", שהודיע עליה כבר ב־7 באוקטובר, ביום הטבח עצמו, "בסולידריות עם העם הפלסטיני וזכותו להתנגד". מי שקרא לצאת לרחוב באותו יום לא הגיב לפעולה ישראלית. הוא הגיב לטבח.
סדר הזמנים ההפוך
אנחנו אומרים את זה בבירור: ההפגנות האלה לא היו תגובה לפעילות של צה"ל, כי הן התחילו לפניה. הסיפור שמסופר מאז הפוך את הסדר. לפיו קודם באה ישראל, ורק אחר כך המחאה. בפועל קודם הייתה הצדקה של רצח יהודים, ורק אחר כך נבנו המילים שנועדו לתת לה תוקף מוסרי, ובהן עלילת רצח העם שבן שפירו מפרק.
צריך לדייק כאן. ישראל תקפה מהאוויר כבר ב־7 באוקטובר, ולכן ההשוואה הנכונה היא מול התמרון הקרקעי. אבל הדיוק הזה לא מחליש את הטענה. המפגינים בניו יורק לא יצאו נגד הפצצה מסוימת או מבצע מסוים. הם יצאו לרחוב בזמן שהגופות עוד נאספו בעוטף.
מכאן שגם הוויכוח על האופן שבו ישראל נלחמת, חשוב ככל שיהיה, אינו הוויכוח האמיתי עם מי שהפגין ב־8 באוקטובר. מי שמוחה לפני שישראל נכנסה לעזה לא מוחה על הדרך שבה היא נלחמת. הוא מוחה על זכותה להתגונן, ולכן לאיש אין זכות להטיף לישראל על חובתה להשמיד את חמאס.
