חוק המעצרים מסווג עבירות נשק כ"עבירות ביטחון", ומצמיד להן חזקת מסוכנות ברורה: מי שמואשם בהן נעצר עד תום ההליכים, אלא אם הוכיח אחרת. על הנייר, הכלל נועד לתת מענה לתופעת הנשק הבלתי חוקי ולסיכון המיידי הנשקף ממנו לחיי אדם. בפועל, החלטה אחת של בית המשפט העליון מלמדת עד כמה קל לכרסם בחזקה הזאת מבפנים.
המקרה אירע במאי 2025, אך השלכותיו נידונו בהרחבה בפרויקט הכר את השופט של אם תרצו, שתיעד את הפסיקה בעמ"ת 21592-08-25. השאלה שעולה ממנו אינה עוסקת רק בתיק פלילי אחד בלוד, אלא בגבול שבין פרשנות משפטית מקלה לבין הפקרת תכליתו של החוק.
כתב האישום, המנוסה וההחלטה במחוזי
לפי כתב האישום, החזיק הנאשם, עמר אלעברה, בן 30 תושב לוד וללא עבר פלילי, באקדח חצי אוטומטי ממועד שאינו ידוע ועד 24 במאי 2025. באותו יום, כשהבחין בחיפוש משטרתי בחוות סוסים, נמלט ברכבו לחווה סמוכה שבה עבד, ירד ממנו כשהוא נושא את האקדח טעון במחסנית ומחסנית נוספת, והטמין אותם במטע עצים. יוחסו לו החזקת נשק, נשיאה והובלת נשק ותחמושת ושיבוש מהלכי משפט. הנאשם הסכים שקיימת תשתית ראייתית לביסוס האישום ושקמה עילת מעצר, וביקש להישלח לשירות המבחן.
חושפים את מי שלטענתנו פועל נגד מדינת ישראל
הכירו את הפרופילים והמקורות שפרסמה התנועה בתחומי האקדמיה והפעילות בשטח.
שירות המבחן הגיש שני תסקירים, שניהם ללא המלצה לשחרור. בתסקיר הראשון מ־15 ביוני 2025 סיפר הנאשם שהוא שקוע בחובות לרשויות המדינה על רקע ניהול החווה המשפחתית, וחשף גם "קשרים מסוימים" עם גורמים עברייניים בסביבתה; המפקחים שהוצעו אז נפסלו. בתסקיר משלים מ־10 ביולי 2025 נמצאו שלושה מאחיו כמפקחים מתאימים ותומכי חוק, אך שירות המבחן נמנע מהמלצה לשחרור בגלל הסתרת המצב הכלכלי מהמשפחה, הקשרים העברייניים, דפוסי חשיבה שתוארו כנוקשים ותוקפניים וסירוב להכיר בצורך בטיפול.
ב־13 ביולי 2025 אימץ השופט מ' אבן חן בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (במ"ת 13478-05-25) את עמדת שירות המבחן והורה על מעצר עד תום ההליכים. המחוזי קבע שקיימות שתי עילות מעצר: חשש משיבוש הליכים נוכח ניסיון ההסתרה, ומסוכנות לביטחון הציבור. השופט הדגיש כי הנאשם החזיק באקדח טעון בכדורים ובמחסנית נוספת בנסיבות שבהן "רב הנסתר על הגלוי", הזכיר את החובות ואת הקשר לגורמים עברייניים, וכתב כי החזקת נשק ללא היתר "מגלמת סיכון פוטנציאלי ממשי שישתמשו בו כלפי אחרים", במיוחד לנוכח המערכה בהחזקת נשק בלתי חוקי.
איך הופך אקדח טעון לעבירת נשק "פאסיבית"
השופט חאלד כבוב הפך את הקערה על פיה ב־21 באוגוסט 2025. לפי פרופיל השופט כבוב בפרויקט הכר את השופט, הוא כיהן בבית משפט השלום בנתניה מ־1997, במחוזי בתל אביב מ־2003, ובבית המשפט העליון מ־2022 ועד לפרישתו הצפויה ב־2028. בהחלטתו בערר דחה כבוב תחילה את עילת השיבוש: משום שהנשק כבר אותר ונתפס, לא הובא יסוד לחשש שיושמדו ראיות שנותרו. בלשונו, "עבירת השיבוש לחוד ועילת השיבוש לחוד".
בהמשך כרסם כבוב בליבת חזקת המסוכנות שבסעיף 144 לחוק העונשין ובחוק המעצרים. הוא טען שיש לפרש את החזקה בזהירות, שכן המחוקק כיוון בעיקר לעבירות הפוגעות בביטחון המדינה ולא כל עבירת נשק נושאת אותו משקל. כדוגמה שאל אם גם בהחזקת כוונת או קופסת כדורים בודדת נדרשים "טעמים מיוחדים" כדי שלא לעצור מאחורי סורג ובריח, והשיב כי כשתוצאה כזו היא אבסורדית, "ברור כי לא לכך התכוון המחוקק".
על יסוד פסיקה מוקדמת (ב"ש 625/82 אבו מוך) חזר כבוב על ההבחנה בין החזקת נשק למטרות פגיעה בביטחון, פשיעה או "לעת מצוא", לבין החזקה להגנה, לספורט, לאספנות או ברישיון שפג. כשהנשק נתפס, לנאשם אין עבר פלילי רלוונטי ולא הוכחה תכלית התקפית, קבע כבוב, מסוכנותו אינה דומה לזו של מי שהחזיק נשק לאלימות, לסחר או לטרור. את הקטגוריה הזו כינה עבירת נשק "פאסיבית".
כבוב הוסיף שמעל דיני המעצרים מרחף עיקרון המידתיות, שהמעצר אינו "מקדמה" על חשבון העונש, ושאין להכניס לשלב זה שיקולי הרתעה. את הערכת שירות המבחן על דפוסים "נוקשים ותוקפניים" דחה כחסרת ביסוס עובדתי קונקרטי, קבע כי המלצת השירות אינה כובלת את בית המשפט, והחזיר את התיק למחוזי לבחינת פיקוח אלקטרוני בצירוף פיקוח אנושי הדוק של האחים, כשהנאשם נשאר בינתיים במעצר.
כשהחוק קובע חזקה והפרשנות מרוקנת אותה
חשוב להביא את הנמקתו של כבוב במלואה: הוא עצמו הכיר בצורך להתמודד עם "תופעת ריבוי הנשקים המוחזקים שלא כדין ברחבי המדינה, בייחוד במגזר הערבי", והבהיר כי המחלוקת נוגעת לגבול המעצר לפני הכרעת הדין. דווקא מול ההכרה הזאת בולט הפער שבין הלשון הנחרצת לבין התוצאה בשטח.
הנאשם במקרה הזה לא החזיק קופסת כדורים במגירה ולא פג לו רישיון ישן. הוא החזיק אקדח חצי אוטומטי טעון במחסנית, נשא מחסנית נוספת, נמלט מנוכחות משטרתית והטמין את הנשק במטע עצים, תוך שהוא מודה בפני שירות המבחן בקשרים עם גורמים עברייניים. לקרוא למכלול המעשים האלה עבירת נשק "פאסיבית" משמעו לנתק את הנשק הטעון מן ההקשר שבו הוא נתפס.
את המחיר הציבורי של הצטברות הנשק הבלתי חוקי תיארנו גם בהקשר הדרום בכתבה הנגב הפך לאסם נשק, ובלי ריבונות ישראלית מלאה הוא יירה במערכה השלישית. האירוע בענייננו התרחש בלב הארץ, בלוד ובחוות סוסים בסביבתה, אך התהליך המשפטי זהה: בכל פעם שבית המשפט מרכך את הכלים שנועדו לבלום תופעה מסוכנת, ההרתעה נסוגה צעד נוסף לאחור.
הדפוס הזה חוצה תחומים. בהחלטה בעניין פסילת מפלגות ערביות בבג"ץ, שגם בה ישב כבוב בהרכב, הפער בין לשון החוק הברורה לבין יישומה המצמצם בבית המשפט העליון הוביל שוב לביטול פסילות. ההלכה המשפטית שונה בכל תיק, אך התבנית חוזרת: הכנסת מציבה רף מחמיר, ובית המשפט שוחק אותו בפרשנות.
אנחנו אומרים את זה בבירור: מי שמחזיק אקדח טעון שלא כדין, נמלט משוטרים ומטמין את הנשק בשטח אינו מבצע עבירה "פאסיבית", וחזקת המסוכנות שקבע המחוקק נועדה בדיוק כדי שלא להקל בעבירות נשק בשלב המעצר. אם כוונת הכנסת תמשיך להישחק בשם פרשנות מצמצמת, המאבק בנשק הבלתי חוקי יישאר בלי שיניים.
