מסופר כי המלך אגריפס, מלך יהודה, נכדו של הורדוס התעלף ליומיים.
אגריפס גדל והתחנך בחצר הקיסרות הרומי. לכשגדל התיידד מאד עם הקיסר האכזרי והאנטישמי קליגולה.
יום אחד, החליטו קבוצת עובדי אלילים בממלכה להתסיס ולפגוע ביהודים. הקימו במרכז אחת הערים היהודיות השמרניות מזבח עבודה זרה. היהודים פירקו את המזבח.
עובדי האלילים פנו בתלונה לקליגולה שהורה לנציב בסוריה (ממלכת יהודה היתה כפופה לה) לעלות עם שני ליגיונות לירושלים ולהציב בבית המקדש צלם זהב של הקיסר (צלם לסגידה, שכן ראה בעצמו דמות אלוהית).
בתגובה מסופר כי המוני יהודים על כל בני ביתם מילדים ועד מבוגרים עזבו את בתיהם, את שדותיהם ואת מלאכתם ויצאו למסע לפגוש את הנציב וליגיונותיו.
חשוב להבין, לא מדובר באנשים שלקחו יום חופש מהעבודה או יצאו להפסקה של שעה שעתיים. הם הזניחו את פרנסתם ולקחו סיכון של לרעוב במשך תקופה ממושכת. הם לא יצאו חמושים.
מסופר כי הם התחננו בפני הנציב שלא לחלל את המקדש. היו מוכנים למסור את כל רכושם. התחננו למות לפני שדבר כזה יקרה מול עיניהם.
הנציב השתכנע ממחאתם האידיולוגית. בקלות עם כוחו הצבאי היה מרסק אותם גם אם היו חמושים. אך הקשיב להם. הוא נטל סיכון אדיר. הוא שיקר לקליגולה שהכנסת הצלם מתעכבת בגלל עיכוב ביצירת הצלם. קליגולה לא קנה את השקר ורצה את ראשו של נציב.
אך כשדבר כוונתו של קליגולה פשט בקרב היהודים. גם בקרב הקהילות ההלניסטיות (מתיוונים או סמי-מתיוונים) הדבר הכה אותם בזעזוע גדול.
מסופר כי אגריפס עצמו, חברו של קליגולה ושהתחנך מילדותו בחצר הרומית, שהיה מקורב לכת הביתוסים, כששמע על כך התעלף מהזעזוע והיה מחוסר הכרה במשך יומיים.
בימינו, אנשים לא מבינים את חשיבותו של בית המקדש לחיי הרוח היהודיים ומקומה של מורשת ישראל. לכן גם אנשים לא מבינים למה במשך 2000 שנים היהודים ברובם המשיכו להתאבל על חורבן הבית.
במאתיים השנים האחרונות קרו שינויים טקטוניים בחברה היהודית. ההשכלה, האורבניזציה, הרפורמה, ההתחלנות, השואות והרדיפות, הקומוניזם וחלחול רעיונות זרים.
חשוב להבין, גם בעם ישראל לפני 2,000 שנים, בתוך הפלגים והפלגנות וההבדלים והשוני. לכולם היה ברור שיש קווים אדומים. קווים שאנשים מסרו נפש עליהם.
מאחל לעם ישראל לחזור להוקיר את מורשתו ואת ערכיו. להתגבר ולהתאחד מעל המחלוקות. ושנזכה לחיים טובים, מאושרים ובטוחים.
כתב: דב טרכטמן
