פעילי "אם תרצו" בטכניון מוחים נגד הרצאה של ארגון שמאל קיצוני

להלן העתק מאמר ב״הארץ״ המסביר מדוע אין לאפשר שימוש ברכוש האוניברסיטה או הטכניון — גם לא באולמות הרצאה — לשם השמעת דעות פוליטיות, מוסריות, דתיות, או דעות מכל סוג שהוא.

גבולות החופש האקדמי

יעקב ברגמן

15.02.2014

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2243920

תהום פעורה בין מאמרו של אריאל רובינשטיין ("כשאין גבול באקדמיה", "הארץ", 10.1.14) לבין מאמרי התגובה של רבקה פלדחי ("כשאין גבול להשתקה", "הארץ", 12.1.14) ושל ראיף זריק ("כשהחומות לא מגינות יותר", "הארץ" 31.1.14). כדי להבהיר את טיבה של התהום אפשר להיעזר בדוגמה הבאה:

נניח שיש שתי מדינות, האחת במעלה הנהר והשנייה במורדו. ממשלתה של המדינה במעלה הנהר שוקלת האם לסכור את הנהר בסכר נמוך או גבוה, או לא לסכור אותו כלל, ומתייעצת לשם כך עם מומחים מן האוניברסיטה הממומנת מכספי משלם המסים: במומחים להנדסה אזרחית ומים, היודעים לתרגם את גובה הסכר לחלוקת המים בין שתי המדינות; במומחים לכלכלה היודעים לתרגם מה ההשפעה של השינויים בחלוקת המים על ההכנסה לנפש בשתי המדינות; ובמומחים לביטחון היודעים לתרגם השפעת השינוי בהכנסה לנפש, על הסיכוי שהמדינה שבמורד הנהר תנסה למנוע את הקמת הסכר בעימות צבאי (כפי שמנעה ישראל משכנותיה להטות את מקורות הירדן).

נניח כי ההכנסה לנפש היא 10,000 דולר לשנה בשתי המדינות, וכך תישאר אם הסכר לא ייבנה. הכלכלנים מודיעים לממשלה: סכר נמוך יגדיל את ההכנסה לנפש במדינת מעלה הנהר באלף דולר, ויוריד אותה באלף דולר במדינת מורד הנהר, עם סיכוי לעימות צבאי של 3%. סכר גבוה יגדיל את ההכנסה ב–3,000 דולר במעלה הנהר ויורידה ב–3,000 דולר במדינת מורד הנהר, עם סיכוי לעימות של 7%.

תרגום גובהי הסכר השונים לחלוקת המים, השפעה על ההכנסה ואומדן הסיכוי לעימות, הם עיסוקים אקדמיים מובהקים. הציבור מממן עיסוקים אקדמיים אלה מתוך דאגה לרווחתו, התלויה בהערכותיהם של המומחים, ומגן על החופש האקדמי שלהם מהתערבות של גורמים זרים, כדי למנוע הטיה והטעיה.

בהצגת ההשלכות שעשויות להיות לגובהי הסכר האפשריים, מסתיים תפקידו של איש האקדמיה. הבחירה בין שלוש חלופות הסכר נתונה אז בידי נבחרי מדינת מעלה הנהר, כשהם שוקלים, בנוסף להערכות שקיבלו מן המומחים, גם את ההעדפות של בוחריהם בנטילת סיכונים, ואת העדפותיהם ביחס להגדלת רווחתם במחיר של הקטנת רווחתם של אזרחי מדינת מורד הנהר.

הניסיון של כל אזרח במדינת מעלה הנהר, בין אם הוא מועסק על ידי אוניברסיטה ובין אם לאו, להשפיע על העדפות האזרחים האחרים במדינתו, או על הבחירה של נבחרי המדינה בחלופה מסוימת מבין השלוש, אינו עיסוק אקדמי כלל, מפני שלמדע ולעוסק בו אין יתרון בהצבעה על האפשרות המועדפת על הציבור, על פני כל אדם אחר, בין אם הוא עיתונאי, סופר, מורה לפילוסופיה או זמר פופולרי. לכן, הניסיון של כל אדם להשפיע על העדפות האזרחים או על הבחירה בין החלופות, אינו מוגן בחופש אקדמי, אלא עומדת לו ההגנה המופחתת של חופש הביטוי. הגנת חופש הביטוי אינה מקנה לשום אדם, גם לא לעובד אוניברסיטה, את הזכות להשתמש בכספי זולתו או בכספי הציבור, כדי להשפיע על הבחירה של נבחרי הציבור.

זוהי הפרדיגמה המנומקת והמרכזית במדעי החברה. לעומתה, קיים זרם צדדי במדעי החברה והרוח, זרם הולך ונעלם, הסובר שלמועסק באוניברסיטה שמורה הפריווילגיה לחופש אקדמי, שמקורה אינו בציבור אלא היא נובעת ממקור עליון כלשהו כמו בדת. וזכותו להשתמש למעשה בכספי הציבור כדי להשפיע על העדפותיו או על מדיניות נבחריו, באמצעות פרסום הגיגיו בכתבי עת ובהוראה לסטודנטים. אני משתמש במונח "הגיגים" מפני שאין ולא יכול להיות בסיס מדעי לטענה שאחת משלוש החלופות שהוצגו עדיפה על פני שתי האחרות, כשם שאין בסיס מדעי לטענה שדגים ממולאים עדיפים למאכל כמנה ראשונה על פני מרק עוף זך.

אריאל רובינשטיין מייצג את הזרם המרכזי במדעי החברה. רבקה פלדחי וראיף זריק לעומתו, מייצגים את הזרם האחר. שלא כדברי זריק, וכמודגם לעיל, יש בהחלט דרך להבחין בין מה שהוא מדעי ומוגן על ידי חופש אקדמי, לבין מה שאינו מדעי, אלא תלוי העדפות סוביקטיביות, ולכן הוא מוגן על ידי חופש הביטוי בלבד.

הכותב מלמד את תורת המימון באוניברסיטה העברית, ועוסק בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל