אנחנו בתנועת אם תרצו לא מוכנים לקבל מצב שבו בית של מחבל נשאר על תילו חודשים ארוכים אחרי רצח — ואז, כשסוף־סוף מדברים על ביצוע, מספרים למשפחה השכולה על ״רוח פרצים״: פריצת בלוקים, דלתות וחלונות, בלי הריסה מלאה של המבנה. זה לא הרתעה. זה מסר של חולשה.
ב־21 במרץ 2026, סמוך לחומש שבשומרון, ביצע המחבל דואס חסון מבית אמרין פיגוע דריסה שבו נרצח יהודה שמואל שרמן הי״ד, בן 18 מאלון מורה, ונפצע אזרח נוסף. לפי דיווחי המשטרה ושב״כ, ובהמשך לפי כתב האישום שהוגש נגדו, חסון עקב אחרי רכב הישראלים וניגח בו במכוון. תחילה נבדק גם כיוון של תאונה; אחר כך עודכנה המשפחה כי מדובר בפיגוע, והמחבל הודה ושחזר את המעשה בחקירה.
עברו מאז יותר מ־180 ימים — כמעט חצי שנה מאז הרצח. יהודה שרמן הי״ד לא יחזור אל הוריו ואל אחיו ואחיותיו. אבל מדינת ישראל עדיין יכולה, וחייבת, לשדר לכל מחבל פוטנציאלי מסר ברור: מי שיוצא לרצוח יהודים — ביתו לא יישאר שלם. לא אחרי שבוע של כותרות, לא אחרי צו שנחתם ונשחק, ולא אחרי ״רוח פרצים״ שמציגה הריסה בלי להרוס.
צו נחתם. הריסה מלאה? עדיין לא
בסוף אוגוסט 2026 דיווחו כלי התקשורת כי מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט, חתם על צו החרמה והריסה לביתו של דואס חסון בבית אמרין, וכי למשפחת המחבל ניתנה אפשרות להגיש עתירה נגד הצו. זה צעד הכרחי — אבל חתימה על צו אינה סוף הסיפור.
לפי דיווח בערוץ 14 מכ־20 בספטמבר 2026, צה״ל הודיע למשפחת שרמן כי הריסת הבית מתוכננת לאחר יום כיפור — אך בשיטת ״רוח פרצים״ בלבד: פעולה חלקית וקוסמטית של פריצת בלוקים, דלתות וחלונות, ולא הריסה מלאה של המבנה. המשפחה זועמת. בבני המשפחה נמסר, לפי הדיווח, כי ״לזה קוראים הפקרות ביטחונית וחוסר הרתעה מינימלי״, והם מפנים אצבע מאשימה כלפי הפרקליטות הצבאית, שלטענתם מוצאת תירוצים משפטיים שמונעים גילוח המבנה עד היסוד.
אנחנו לא מקבלים את ההבחנה הזאת. צו הריסה שאחריו באה רק ״רוח פרצים״ אינו מימוש מדיניות הרתעה — הוא ריקון שלה מתוכן. בית שאפשר לשפץ במהירות ולחזור אליו אינו מחיר שמחבל שוקל לפני שהוא יוצא לרצוח.
מה קרה אחרי הפיגוע ליד כפר תל — ולמה הסטנדרט חייב להיות אחיד
אחרי הפיגוע ליד כפר תל, שבו נרצחו בניהו מלט ויובל עזרא הי״ד, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ״ץ הנחו להרוס מיידית את בית המחבל פארוק רמדאן. ההנחיה מומשה: מפקד פיקוד המרכז חתם על צו החרמה והריסה, ולפי דיווחי צה״ל הבית נהרס בתוך פחות משלושה שבועות מהפיגוע — בלי להתפשר על ״גרסה קוסמטית״ של ההרתעה.
ההחלטה ההיא הייתה מוצדקת. הרתעה עובדת כשהיא מהירה, מלאה ועקבית. בדיוק משום כך אנחנו שואלים עכשיו בקול רם: למה ביתו של דואס חסון — שרצח את יהודה שרמן הי״ד עוד במרץ — זוכה לסטנדרט רך יותר? למה אחרי חתימה על צו באוגוסט מדברים בספטמבר על הריסה חלקית במקום על הריסה מלאה?
אין כאן שתי מערכות ביטחון ושתי משפחות שכולות מסוגים שונים. יש מדיניות אחת שצריכה לחול על כולם: מחבל שרוצח יהודים — ביתו נהרס. לא נפרצים כמה חלונות, לא מציגים למשפחה השכולה ״פתרון ביניים״, ולא נגררים אחרי לחץ משפטי ששוחק את ההרתעה עד שכמעט לא נשאר ממנה כלום.
אנחנו דורשים משר הביטחון וממערכת הביטחון: הריסה מלאה ומיידית של בית המחבל. לא עוד דחיות, לא עוד גרסאות מרוככות, לא עוד מסר כפול למשפחות שכולות ולמחבלים שמקשיבים מהצד השני של הגדר.
גרירת רגליים עולה בחיי אדם — אנחנו כבר הוכחנו את זה
אנחנו בתנועת אם תרצו לא ממציאים את הקשר בין קצב הריסה להרתעה. במחקר שפרסמנו בעבר הראינו כמה זמן לוקח בפועל להרוס בתי מחבלים — וכמה מסוכנת המשיכה בזמן. כמה זמן לוקח להרוס בתי מחבלים? יותר מדי זמן. כשההליך נמשך חודשים, כשצו נחתם ואז מרוקנים אותו ל״רוח פרצים״, וכשמשפחה שכולה נאלצת להילחם על עצם מימוש ההרתעה — המחבל הבא לומד את השיעור הלא נכון: שאפשר לרצוח, ושבסוף יישאר בית שאפשר לשפץ.
זו בדיוק הנקודה. הרתעה אינה סיסמה לכנסים ולמסיבות עיתונאים. היא מדיניות שצריכה להיראות בשטח, בלוח זמנים קצר, ובמחיר ברור למשפחת המחבל. כשמאריכים את ההליך, כשממירים הריסה מלאה בפריצת חלונות, וכשמשאירים למשפחה השכולה להסביר לציבור למה זה ״הפקרות ביטחונית״ — אנחנו משלמים בביטחון של כולנו.
יהודה שמואל שרמן הי״ד נרצח בכוונת תחילה. המדינה חייבת להשיב בהרתעה מלאה, לא בקוסמטיקה. אנחנו קוראים לשר הביטחון ישראל כ״ץ, לפיקוד המרכז ולכל מי שמחזיק בסמכות הביצוע: סיימו את ההליך. הרסו את הבית עד היסוד. עכשיו.
