השואה ולקחה – מתוך של תנועת "אם תרצו"
במחצית השנייה של המאה ה-19, וביתר שאת אחרי מלחמת העולם הראשונה, פשטו באירופה נאורות ליברלית וסובלנות דתית, לכאורה. היהודים נהנו מכך ובכמה מדינות, כמו גרמניה והונגריה, אף ראו עצמם כפטריוטים בני הארץ. ואולם, היו בודדים שחשו כי הר הגעש של שנאת היהודים עומד להתפרץ. הראשון שבהם, שחזה את השואה והבין כי שום כוח לא יעצור את השריפה שתכלה את יהדות אירופה, היה הרצל. לפיכך, פעל הרצל למען הצלת היהודים מתוך תחושת דחיפות עצומה והיה מוכן לפשרות כואבות, כמו לקבל את אוגנדה כמקלט זמני (תכנית אוגנדה). בשנת 1922 ניבא המשורר אורי צבי גרינברג את השואה והחל משנת 1935 פעל זאב ז'בוטינסקי למען חיסול הגולה לפני שזו תחסל את היהודים, כדבריו.
דווקא כשנראה כי השתלבות היהודים בסביבתם הגיעה לשיאה, עלתה לשלטון בגרמניה התנועה הנאצית (ב-1933) שחרטה על דגלה את תורת הגזע. הגל של שנאת יהודים, רדיפתם ובסופו של דבר השמדתם – גרף אוכלוסיות ועמים, ולא פסח על הכנסייה הנוצרית ועל מנהיגים בולטים במערב. כל אלה שיתפו פעולה בדרכים שונות עם הנאצים, אם במעשה ואם במחדל, ולא נקפו אצבע כדי לצמצם את ממדי ההשמדה כשהדבר היה בידם.
ההתפרצות השטנית של שנאת היהודים באירופה הביאה לכיליונו של שליש מהעם היהודי. בסך הכול נרצחו בדם קר שישה מיליון יהודים, מתוכם מיליון וחצי ילדים. לשואה אין תקדים בהיסטוריה העולמית והיא מטילה צל כבד על "העולם הנאור" – שצפה בַּזוועה באדישות או בשמחה לאיד – ועל "תרבות המערב".
הבריטים שהתחייבו על פי כתב המנדט להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, בגדו בשליחותם באופן מחפיר ובמקום לסייע להקמת הבית הלאומי חסמו את הכניסה ארצה אפילו בפני פליטי השואה. יחד עם שאר אומות העולם הם השקיפו על השמדת יהודי אירופה באין פוצה פה ומצפצף.
למרות התנאים הנוראיים בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה בתקופת השואה, קמו יהודים, לקחו את גורלם בידם והניפו את נס המרד בנאצים. כל זאת חרף הוודאות כי גורלם נחרץ וכי סופו של המרד להיכשל. את ההתנגדות היהודית לנאצים מסמל מרד גטו ורשה (פסח, 1943) כשיא המאבק של עם ישראל באלה המנסים לכלותו.
בחלוף מעל שני דורות מהשואה וחרף חשיפת הזוועות שעוללו הנאצים, מרימה האנטישמיות ראש הן בעולם המערבי והן בארצות ערב. היא נוטה אמנם להתחזות כאנטי-ישראלית ואנטי-ציונית, אבל למעשה זוהי אותה אנטישמיות ישנה בלבוש חדש. לזן הימני הישן של שנאת יהודים נוסף במערב זן שמאלי המבסס את הדמוניזציה של ישראל על טענות שקריות של הפרת זכויות אדם. נגד שני הזנים יש להילחם בכל האמצעים, שכן ניצחון במערכה על התודעה חיוני לעתידנו.
"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". השואה הוכיחה שוב, והפעם בקנה מידה אימתני, כי אין לעם ישראל עתיד בגולה וכי השתלבותו בעמים אחרים נדונה בסופו של דבר לכישלון. הלקח המרכזי הוא הצורך של עם ישראל לכונן עצמאות בארצנו, לפתח אחדות, תודעה ריבונית וחוסן לאומי המבוסס על המורשת שלנו, ולפעול במועד בעת סכנה – שנית מצדה לא תיפול!
מומלץ מאד להקשיב ל'שיר הפרטיזנים היהודים' בביצועו של שמעון ישראלי (כתב הירש גליק, תרגם אברהם שלונסקי). אפשר למשל ביו-טיוב כשברקע צילומים מהסרט "התנגדות" (Defiance) על שלושה אחים שהצילו בשואה 1200 יהודים – כמפורט בספרו של פיטר דאפי 'האחים ביֶלסקי'.
