"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע
פרשת שופטים
1. "שום תשים עליך מלך…" – הפוליטיקה, תורת המדינה, היא ציר מרכזי בהגות הכללית ואף במחשבת ישראל. בפרשתנו, התורה מפרידה בין שלוש הרשויות, שהתמזגו יחד בדמותו של משה רבינו: השופט, הנביא והמלך. עם ישראל מצווה להעמיד שופטים מקומיים, שישפטו בצדק את העם, וכן, מרכז משפטי עליון סמוך למקום המקדש. משה מודיע לעם כי נביא אחר יעמוד במקומו כדי לתווך את דבר ה' לישראל. העם מצווה להישמע לדברי השופט והנביא. באשר למלך – התורה, אמנם, קובעת "שום תשים עליך מלך", אך לא ברור לכתחילה, אם מדובר ברשות או בחובה. ועוד, שבפרשת המלך, אין פירוט באשר לתפקידו ויחסיו עם העם. התורה קובעת את האיסורים שעל המלך: שלא ירבה לו מרכבות סוסים, נשים וממון, והקשה מכל: "לבלתי רום לבבו מאחיו" – המלך חייב להיות בתודעה של ראשון בין שווים. הכל מתחיל מבקשה של העם: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי". גדעון, בספר שופטים, דוחה את הבקשה ממנו להתמנות למלך. גם תגובת שמואל הנביא חמורה ביחס לרעיון המלוכה. דברי ה' לשמואל: "לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" – מעידים על המתח המובנה בין המלכות ובין הדת. בשני המקרים ניצבת מערכת חוקים וגזרות הדורשים מהאדם להשמע ולציית תוך הגבלת חירות הפרט, רצונותיו ונטיותיו. מההיסטוריה של הדורות האחרונים ניתן ללמוד כי הערצה למנהיג, איננה נחלת העת העתיקה, והיא מטשטשת את עולם הערכים אפילו בחברה המודרנית. לא במקרה, נאבקה העריצות על כל גווניה באמונה הדתית באשר היא. לעומת זאת, הציווי המרכזי על המלך מישראל הוא, שיכתוב ספר תורה וזה ינחה את ערכי מלכותו. מהו, אם כן, הצורך במדינה, ומדוע קובע הרמב"ם, בעקבות חז"ל, כי המלכת המלך היא המצווה ראשונה שנצטוו ישראל עם כניסתם לארץ? הרמב"ם, בעקבות אריסטו, קובע כי האדם הוא "מדיני בטבע". כלומר, מטבעו להתקבץ לקהילה, כדי להטיב את מצבו הבטחוני, החברתי ושאר צרכיו בחיי היומיום. מכיוון שכך, ומכיוון שבני האדם שונים זה מזה, נדרשת מערכת כללים מחייבת, דהיינו – מדינה. בין אם מדובר בשלטון מונרכי העובר בירושה, ובין אם מדובר בשיטת ממשל אחרת – הסדר החברתי הוא המעיד על הנהגה ממוסדת, העומדת מעל לאדם הפרטי. לראיה על הימצאו של מנהיג פוליטי לקיבוץ אנושי מסויים – הרמב"ם מביא משל, על חלפן הכספים הזקן העומד מול גברתן צעיר ולא נכנע לבקשתו: "כמו שישאלך שואל: היש לארץ הזאת מלך? תאמר לו: כן, יש לה בלא ספק. ומה המופת על זה? תאמר לו: היות זה השולחני כאשר תראה, איש חלוש צעיר הגוף, לפניו זה ההמון הרב מן הזהובים; וזה האיש האחר, עצום הגוף החזק העני עומד לפניו, ישאל ממנו שיעשה לו צדקה במשקל שעורה, ולא יעשה, אבל יגער בו וידחהו מעליו בדבריו; ולולא פחד המלך, היה ממהר בהריגתו או בדחותו ולקחת מה שבידו מן הממון; וזאת ראיה על היות זאת המדינה בעלת מלך". הביטחון האישי, הוא היסוד המרכזי למלכות, ואף נמצא בשאיפה לימות מלך המשיח: "וגר זאב עם כבש…" אלא, שאין די בכך, היות המלכת המלך מצווה מהתורה מעידה על כך שמדובר בעניין דתי ולא רק צורך אנושי חברתי. הגישה ההומניסטית שוללת את הדת ואת המדינה כאחד, וכוללת בחובה את האנרכיזם והאתאיזם. לעומתה התורה מייעדת את עבודת ה' לקהילת עם ישראל, כחברה ולא כיחידים. אשר על כן, היא כוללת הסדרת חוקים וכללים לחברה שבמרכזה עבודת ה'. המנהיג שאמון על הסדרת המצב החברתי ופיתוחו, מצווה לכתוב את ספר התורה כדי לסנכרן בין המלוכה לדת, שלה הוא עצמו מחוייב. הסדר והמשמעת במדינה הם מיקרוקוסמוס ליקום כולו. החוקיות הנוהגת בין חלקי המציאות הטבעית הם עדות להנהגת הבורא. המדרש ממשיל זאת ביחס לראשית התפתחות אמונתו של אבי אמונת היחוד, אברהם אבינו: "אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם".
מכאן, שהמלך איננו צורך חברתי, בלבד, אלא מחוייבות דתית, כבסיס ליצירת חברה אמונית וכיסוד תאולוגי באמונת היחוד.
2. "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו…" – מילים אלה הם חלק מנוסח הוידוי ובקשת הכפרה בטקס 'עגלה ערופה בנחל'. טקס זה נערך לאחר שנמצא חלל (גופת אדם שנרצח) ואין יודע מי פגע בו. נכבדי העיר שסמוך אליה נמצא החלל נדרשים לאותו טקס עם נוסח הוידוי האמור. אלא, שההצהרה כי הם לא שפכו את הדם הזה ואף לא ראו, תמוהה. שכן, איש איננו חושד בזקני העיר שרצחו אדם ושפכו דם נקי. מכאן, שיש לומר כי הביטוי "ועינינו לא ראו" איננו מתייחס לעצם מעשה הרצח. מדובר באחריות שיש להנהגת העיר למי שנמצאים בשולי החברה. צעירים שנפלטים ממסגרת החינוך, מבוגרים שמסתבכים בחובות ובקשר עם גורמים שלילים בחברה ובאופן כללי תושבי העיר המצויים במצוקה. העין הפקוחה על כלל שכבות החברה מצידם של המנהיגים – יש בידה לצמצם מעשה של אלימות קשה. אמנם, אומרים הזקנים: ידינו לא שפכו את הדם הזה, אבל זה מפני, שעינינו לא ראו. הטקס המחריד של עריפת העגלה בנחל אמור להדהד לאורך זמן בחברה הסובבת ולמנוע מהאלימות לההפך לעניין שבשגרה שסופה התעלמות.
כתב: משה משרקי
