"שניים מקרא" – דעת ומוסר בעזרת שני פסוקים מפרשת השבוע.
פרשת ואתחנן – "שבת נחמו"
1. "שמור את יום השבת לקדשו…" – יסודות האמונה ועמודי החכמה נמצאים בפרשתנו ובהם פותח הרמב"ם את ספר ההלכה 'משנה תורה'. במרכז הפרשה, חזרה על "עשרת הדיברות" שניתנו במעמד הר סיני. הדיבר הרביעי הוא שמירת השבת. בעשרת הדיברות שבספר שמות, נאמר: "זכור את יום השבת…" על הבדלי הנוסח בין שתי הגרסאות, אמרו חז"ל: "זכור ושמור – בדיבור אחד נאמרו". אך ישנו עוד שינוי בין מצוות השבת שבעשרת הדיברות בספר שמות לזו שבספר דברים. הטעם המובא למצווה בספר שמות – מדבר על זכרון מעשה בראשית: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ…" ואילו כשמשה חוזר על הדיברות, בסוף ימיו, משתנה הסיבה לציווי: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.. על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". בשונה מהרעיונות שהועלו על ידי אנשי הביקורת הספרותית של המקרא, ובשונה מחוקרי תהליכים בהתפתחות היסטורית של האמונה – נביא כאן הסבר להבדלים בנוסח הכתוב ולדברי חז"ל "בדיבור אחד נאמרו". אחד החידושים העצומים של אמונת הייחוד (מונותאיזם) של עם ישראל, ביחס למיתולוגיות ואמונות של עמים בעבר ובהווה הוא: שמקור ה'מצוי', עילת העילות של הקיום, הוא הוא מקור ה'ראוי', שאליו מכוונת פעילותו הערכית של האדם. היווצרותו של ה'יש' הקוסמי המתואר במעשה בראשית, ומסתיים ב"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו" – הוא זה הדורש את ה"זכור" שבעשרת הדיברות בספר שמות. אלא, שהעולם כולו וזכרון בריאתו איננו תודעה הרלוונטית לעם ישראל בלבד. רק שילוב של הזכור עם השמור, שבפרשתנו מבאר את מצוות השבת שהוענקה לישראל. השמירה מעשיית מלאכה, מזכירה לאדם מישראל, שהוא 'יצא ממצרים'. הוא מותיר מאחור את העבודה בחומר ובשדה, לטובת קיום מצוות הבורא. בקידוש השבת אנו אומרים: "זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצרים". הקיום האוניברסלי שבמעשה בראשית מתחבר ליסוד הערכי אמוני בהיסטוריוסופיה של יציאת מצרים, ושניהם יחד, "זכור" ושמור" מתלכדים ליום השבת ושמירתו.
2. "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי…" – היום, ערב שבת קודש, חל ט"ו באב, שעליו אמרו חז"ל: "לא היו ימים טובים לישראל, כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". יום זה חזר לתודעה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, והוא מכונה כ – "יום האהבה". ה'אהבה' במובנה המעשי, היא: נתינה שלא על מנת לקבל תמורה. האהבה הנעלה ביותר, שהיא גם המעלה הגבוהה ביותר של האדם, מתבטאת באהבת ה'. זאת – מפני שרק היא מאתגרת את כושר ההכרעה הערכית של האדם ורצונו, להתאמץ ולפעול מתוך המציאות על מה שמעבר למציאות. זאת – לא מתוך הכרח אישי או רגשי, מוסכמה חברתית או צורך בקרבה, או כל צורך אחר. על כך אומר הרמב"ם להלכה: "האל הנכבד והנורא הזה – מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלוהיך", ונאמר: "את ה' אלוקיך תירא". והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול". למרות זאת, עם ישראל המקבל את התורה מפי הגבורה, מבקש ממשה: "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלקינו…" זהו המשך לפסוק לפני עשרת הדיברות: "כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר…" העם חושש ומתמלא פחד ויראה. פחד זה גורם לעמידה מרחוק, תוך קיפאון או נסיגה. כפי שמתואר במעמד הר סיני שבספר שמות: "…וירא העם וינעו ויעמדו מרחק". וכך מפרש רש"י את תגובת משה לבקשה, לתווך את דברי ה' לעם: "שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?" מול ההתגלות של האמת, הקוראת לאדם לקבל על עצמו את המחוייבות הנגזרת מאותה אמת – נסוג העם ומתיירא. אלא, שלמרות האמור, הקב"ה מצווה את משה: "היטיבו כל אשר דברו …לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי…." שכן, רוב בני האדם יוסיפו לעסוק בחיי המעשה, ורק משה ושכמותו יוכלו להגיע למדרגת העבודה השלמה מאהבה. על היתר לשאוף לנתב את היראה והחשש, ליראת כבוד ורוממות שהיא מצוות יראת ה' שעליה מדבר הרמב"ם. אהבת ה' ויראת ה', שתי מצוות יסוד באמונה, הן הביטוי להכרעה הערכית הרצונית של האדם לקבל עול מלכות שמיים.
כתב: משה משרקי
איור: שקד אבידן
