הרצל לא מחדשה שסיפרו לנו – ספר

בשנים האחרונות אנחנו רואים התקפה על דמותו ומעמדו של חוזה המדינה באתוס הציוני. התחומים שבהם הרצל "מואשם" הם רבים ומגוונים, ואולי אפשר גם להגיד שמדובר באופנה של שחיטת שמותיהם של אישי ציבור נוספים שאינם כבר איתנו ואינם יכולים להגיב לטענות.

שתפו:

לספר המלא > לחצו כאן

לרכישת הספרון ניתן לשלוח מייל ל- [email protected]

פתח דבר

הספרון שלפניכם נועד לשרטט את דמותו של הרצל ולהזים את השקרים שבדו סביבו מתנגדיו בעבר ובהווה. הרצל חולל את התנועה הציונית ובנה את הבסיס להקמתה של מדינת ישראל. ניתוח אישיותו ופועלו מצביע עליו כאחד המנהיגים החשובים ביותר שידע עם ישראל וכמופת עבור דור חדש של מנהיגים, שעמנו משווע לו.

ספרון זה בוחן את דמותו, חזונו ועשייתו של הרצל מזווית ראייה ייחודית של מנהיגות ארגונית, כפי שהיא נתפסת כיום בספרות המקצועית ומוסברת בספרון בשפה שווה לכל נפש. מנהיגותו של הרצל עונה גם על החידה המפליאה כיצד הצליח תוך תקופה קצרה, של שבע שנים, ללכד מאחוריו חוגים רחבים כל כך מעם ישראל שנרתמו למימוש חזונו.

השער הראשון מתאר את גישתו של הרצל לעם ישראל, לארץ ישראל וליהדות, תוך הפרכת הדיבות שמנסים להדביק לו. אנו מציעים ניתוח שיטתי של כתביו – כך שהקורא יוכל להכריע ולגבש דעה בעצמו בעניינים מהותיים ואקטואליים.

השער השני סוקר את מאפייני מנהיגותו ודרכי הנהגתו ובוחן את חזונו והישגיו. לשם כך נעשה שימוש בכלים מתחום חקר המנהיגות המאפשרים יתר דיוק ואובייקטיביות בהערכת דמותו של הרצל כמנהיג. לכל פרק הדן במנהיגות קודם רקע קצר על המושגים הבסיסיים שבשימוש.

השער השלישי מפרט את דמותה של המדינה היהודית ומרכזיותה של היהדות בה בעיני הרצל. השער מסתיים בסקירה תמציתית של קורות חייו ופעילותו של הרצל ומציין את הוגי השיבה ארצה שקדמו לו.

נסקור בקצרה את עיקרי הספרון באמצעות מבוא קצר לכל שער, ונחתום בציון השגיו של הרצל לא רק כחוזה המדינה, אלא גם כאדריכל שלה.

מבוא לשער הראשון: הרצל לא מה שסיפרו לנו

כבר בבית-הספר סיפרו לנו שהרצל היה מתבולל חילוני, התכחש למסורת היהודית ונהג כפוליטיקאי מפוכח שלא היסס לוותר על ארץ ישראל לטובת אוגנדה. בהתנהלותו זו מהווה הרצל, כביכול,  מופת פוסט-ציוני ופוסט-יהודי שבעקבותיו יש ללכת.
שורשיו של סיפור זה המסלף את דרכו ואת דמותו של הרצל נעוצים בביקורת שספג בחייו. למרות הישגיו האדירים – ובמידה רבה בגללם – התעוררה התנגדות קשה להרצל בחייו וגם לאחר מותו. ארבעה זרמים מרכזיים בעם ישראל התנגדו לדרכו: הציונות הרוחנית, הציונות המעשית-סוציאליסטית, תנועת הבונד האנטי-ציונית ומרבית היהדות האורתודוכסית. ההתקפות החריפות מקרב החוגים האורתודוכסיים והציונות המעשית-סוציאליסטית נועדו לשמור על ההגמוניה של זרמים אלה בקרב קהלם. הזרם האורתודוכסי (המחנה הגדול והחשוב בהסתדרות הציונית דאז[1]), רצה למנוע סחף של יהודים לציונות. הזרם הסוציאליסטי לא האמין בציונות המדינית של הרצלאלא בפעילות התיישבותית נקודתית של חניכיו[2].
במסגרת המגמה העכשווית של ניפוץ מיתוסים, ההתנגדות להרצל כיום מתוחכמת יותר ורחוקה מהאמת אף יותר מהסיפור ששמענו בבית-הספר. מבקרים פוסט-ציוניים והיסטוריונים חדשים רקחו תרמית אינטלקטואלית לסילוף דמותו. הם נברו ביומניו ועטו על הגיגים מוקדמים שחלקם היו הגיגי בוסר וננטשו על ידי הרצל לכשהתגבשה במוחו ובלבו האסטרטגיה של פעילותו הציונית הממשית. מתוך הגיגים אלה הם דלו משפטים שנראים בעייתיים, ניתקו אותם מההקשר ובנו עליהם פרשנות מרחיקת לכת ומנותקת מהמציאות. כוונתם  – קעקע את אושיות הציונות ולגרום לדה-לגיטימציה של רעיון המדינה היהודית על ידי השחרת פניו של מייסדה. המטרה הפוליטית הספציפית היא להכשיר את הקרקע ל"מדינת כל אזרחיה" שהרצל עצמו התנגד לה מפורשות[3]. למרות שחלק מהמבקרים סולדים מאורתודוכסיה, הם אינם נרתעים מהצביעות הכרוכה בשימוש בביקורת האורתודוכסית הישנה, שאותה הם מתבלים בבדיות חדשות. במסגרת הסיפר השקרי מוסתרת זיקתו העמוקה של הרצל לעם ישראל, לארץ ישראל ובעיקר למורשת היהודית[4]. כך סילף מיעוט פוסט-ציוני, הרואה עצמו כאליטה, את דמותו של הרצל, בניסיון להוכיח את צדקת דרכו. לביקורת הפוסט-ציונית הצטרפו גורמים מהעולם החרדי שמנסים לערער בכך את הבסיס הציוני של מדינת ישראל. בין השאר הם תוקפים את הרצל בטענה שהסתייג ממדינה יהודית ומהיהדות בכלל. טענה זו חסרת יסוד כפי שיפורט במאמר בהרחבה.

על תופעת הצגתה הכוזבת של דמותו של הרצל לצורך מטרות פוליטיות כתב ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, כבר ב-1934: "נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחסר ידיעה. יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמא, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה"[5]. מעניין שהרצל עצמו חזה כיוון זה וכתב לעצמו, "התרגלתי לכך שיעוותו את דבריי באופן הכי פחות סביר"[6]. על סילוף דמותו של הרצל עומדים מחקרים מהשנים האחרונות, אשר מזימים לחלוטין טענות כוזבות אלה ומציגים תמונה הפוכה לחלוטין. נזכיר את המחקרים של: פרופ' רחל אלבוים-דרור (וספרה "המחר של האתמול"), פרופ' שלמה הרמתי ("הרצל וז'בוטינסקי: אור חדש על משנתם"), ד"ר יצחק וייס ("הרצל: קריאה חדשה"), פרופ' שלמה אבינרי ("הרצל") וד"ר יורם חזוני ("האם הרצל רצה מדינה יהודית?")[7].
הגיע הזמן לבחון מחדש את דרכו של הרצל, לנתח את משנתו להציג את דמותו האמיתית בראייה היסטורית. השער הראשון נועד להזים את השקרים על הרצל בבחינת "סור מרע", דהיינו, להפריך את הבדיות שטפלו עליו. שער זה פורס בפני הקורא את גישתו של הרצל לעם ישראל (פרק ראשון), לארץ ישראל (פרק שני) וליהדות (פרק שלישי). על קצה המזלג נציין כי מסירותו של הרצל לעם ישראל באה לידי ביטוי בתחושת הדחיפות שבה פעל להצלת יהודים נוכח השואה הקְרֵבה שאותה צפה; תחושה שהניעה אותו לגבש את תוכנית אוגנדה כמקלט לילה זמני להצלת יהדות אירופה. זיקתו העמוקה לארץ ישראל באה לידי ביטוי ,בין השאר, במאמציו להשיג מהמעצמות אישור להקמת בית לאומי בארץ ישראל ובכתיבת הספר "אלטנוילנד". הסיפור הכוזב שסיפרו לנו על יחסו של הרצל ליהדות הינו מופרך. במקומו נפרשת במסמך זה יריעה אמיתית רחבה על החינוך היהודי שקיבל ועל הקשר העמוק שלו ליהדות, הן ברמה האישית והן כמרכיב חיוני במדיניותו ובחזונו.

מבוא לשער השני: הרצל מנהיג ציוני מעורר השראה

בראייה היסטורית, הישגו של הרצל מופלא ממש: הוא החייה את רעיון הלאום היהודי והכשיר את הדרך לקיבוץ גלויות של עם ישראל בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. כמו משה רבנו, שהוציא את ישראל מגלות מצריים אחרי 210 שנים, ספג הרצל תלונות קשות וחסרות שחר גם מבית, אך לא נרתע. בשער זה נבחן את דרכו של הרצל כמופת מנהיגותי ראשון במעלה, הן במאפייני אישיותו והן בסגנונות המנהיגות שיישם בהצלחה. בכלל זה נגדיר קריטריונים להערכת מנהיגות ונספק כלים שימושיים לכל השואפים לפתח את יכולות המנהיגות שלהם. בנוסף נצביע על חלקים בחזון הנפלא שהציב הרצל שהגשמתם טרם הושלמה. השער השני נועד, אפוא, להציב מודל לחיקוי למנהיגים בישראל בכל דרג שהוא, שישלימו את מימוש חזונו ובכך יעלו ממדרגת "סור מרע"[8] למדרגת "עשה טוב".

הרצל הציב חזון ציוני מרחיק ראות הן במישור המדיני – בספרו 'מדינת היהודים' – והן במישור של ארץ ישראל – בספרו 'אלטנוילנד'. יתירה מזאת, הוא ידע לתרגם את החזון לתוכנית מוחשית באמצעות עבודה שיטתית ודמיון יצירתי.  , הרצל השכיל לגבש אסטרטגיה מעשית להגשמת החזון מחד ולהקנות ליהודים אמונה בכך שהחזון ניתן להשגה מאידך. חזון בר-מימוש מעורר התלהבות ושמחה מעצם היכולת לשפר את המציאות הקשה[9]. ההתלהבות והשמחה מעוררים רצון להגשים את החזון והרצון מפעיל את כל הכוחות הרוחניים והפיזיים לביצוע הפעולות הנדרשות[10]. זו הדרך שהרצל הוביל את עם ישראל באינטואיציה מופלאה: הצבת החזון של עצמאות מדינית וארץ ישראל פורחת, מתן דוגמא אישית ביישום החזון ורתימת המונים לציונות בקריאה "אם תרצו, אין זו אגדה".

כל האמור לעיל בהקשר  לפעילותו של הרצל עדיין אינו מסביר את המהפך שהצליח לחולל. כמו החשמונאים בשעתם, הוא נזקק גם לסיוע משמים (ויש שיבחרו לקרוא לכך מזל). מסירותו המוחלטת של הרצל להגשמת החזון  – על חשבון כל השיקולים האישיים – הפכה אותו ראוי לקבלת סיוע זה. היא הקנתה לו כוחות הגדולים עשרת מונים מכוחו המציאותי ואפשרה לו לעורר ולהניע באופן מופלא עם שלם לקראת גאולתו.
הפרק הראשון בשער מבהיר בקצרה מושגים בסיסיים בנושא סגנונות מנהיגות ומאפייני המנהיג. הפרק השני דן במאפייניו האישיים של הרצל כמנהיג; מאפיינים שאפשרו לו ליישם בהצלחה מנהיגות ארגוניתׁ. הפרק השלישי סוקר את האופן שבו הגשים הרצל בהצלחה שלושה סגנונות מנהיגות המשלימים זה את זה. הפרק הרביעי מתאר את תרומתו של הרצל להגשמת חזון העצמאות המדינית שהציב ובוחן את התממשות החזון. לסיום, מנותח חזונו של הרצל במבחן הזמן ובראייה לעתיד, מתוך כוונה להצביע על קווים מנחים להשלמתו.

 

מבוא לשער השלישי: עוד על מדינת היהודים – נספח

מטרת הנספח להרחיב את היריעה באשר לגישתו של הרצל למדינת היהודים. החומר מבוסס על כתבי הרצל בכלל ועל ספרו 'אלטנוילנד' בפרט, ספר שבו "סייר" הרצל בשבילי החלום וירד לפרטי הפרטים של חזון המדינה שהגה.

הפרק הראשון – 'מרכזיותה של היהדות במדינת היהודים' – משלים את הפרק 'גישתו של הרצל ליהדות' שבשער הראשון. הפרק ממחיש את חשיבותה העצומה של היהדות בתפישת עולמו  של הרצל ברמת הפרט, ברמת המשפחה וברמת הקהילה מחד ,  וברמת האומה מאידך – בדגש על עיר הקודש ירושלים. מלבד 'אלטנוילנד'  מבוסס הספר גם על ספר 'עניין היהודים' ועל החוברת 'החנוכייה'.

הפרק השני – 'דמותה של מדינת היהודים' –  משלים את הפרק 'גישתו של הרצל למדינת היהודים בארץ ישראל' שבשער הראשון. הפרק מבוסס בעיקר על אלטנוילנד  אך גם על מקורות נוספים ופורס בפני הקורא את תפיסתו של הרצל בתחומי החיים השונים של המדינה שתקום: משטר, מדיניות- חוץ, חברה, זכויות אזרח, כלכלה, קליטתעלייה, קידמה טכנולוגית וכיוצא בכך.

 

הרצל – מעל ומעבר ל"חוזה המדינה"

הרצל היה מנהיג פורץ דרךשבכוח חזונו, מעשיו ואישיותו חולל מהפך פלאי בחיי היהודים לאחר כאלפיים שנות גלות. הרצל ייסד את התנועה הציונית, הגה ופילס דרך ל"ציונות המדינית" שדגלה בהשגת אמנה בין-לאומית (צ'רטר) לזכאותו של עםישראל למדינה בארץישראל, ובנה את היסודות להקמת מדינת ישראל.
הרצל נולד בבודפשט (1860) בבית מסורתי שהיה פתוח להשפעת תרבות המערב. הוא למד בבית הספר היהודי, בבית הספר הריאלי ולאחר מכן בתיכון פרוטסטנטי שכמחצית מתלמידיו היו יהודים. בהמשךלמד הרצל משפטים באוניברסיטת וינה ובגיל 24 הוסמך לדוקטור למשפטים. הוא עסק בכתיבת מחזות תיאטרון, בנוסף לעבודתו ככתב קבוע בעיתון הווינאי הנפוץ Neue Freie Presse. לאחר מכן מונה לכתב העיתון בפריס, פרסם מאמר ראשון על אנטישמיות ופרסם את המחזה "הגטו היהודי". לאחר פרסומים אלה בנושא הבעייה היהודית, סיקר כעיתונאי את משפט דרייפוס בפריס ואז חזר לווינה ומונה לעורך הספרותי של העיתון.

הרצל פנה לעשירי היהודים בתקווה שיסייעו בפתרון הבעייה היהודית תוך שימוש בהשפעתם ובממונם. כשנכזבה תקוותו פנה לקהל הרחב באמצעות פרסום ספרו "מדינת היהודים" והחל במגעים דיפלומטיים להגשמת תוכניתו. כשופר להשגת המטרות הארגוניות והמדיניות שהציב, ייסד את העיתון "די וולט" ("העולם"). בשנת 1897 כינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון והקים את ההסתדרות הציונית כגוף ביצועי של התנועה הציונית. עד 1901 התמקדו מאמציו של הרצל בכינון ובביסוס התנועה הציונית. הוא ניהל את הקונגרסים הציוניים (השני עד החמישי), הקים את בנק אנגלו-פלשתינה כמכשיר כספי לפעילות ההסתדרות הציונית וייסד את הקרן –הקיימת- לישראל כאמצעי לגאולת קרקעות. כמו כןביקר במושבות החדשות בארץ- ישראל כדי לעמוד מקרוב על הצרכים בארץ.

בשנותיו האחרונות פעל הרצל באופן נמרץ ומתוך תחושת בהילות במטרה להציל את יהדות אירופה. הוא פרסם את ספרו "אלטנוילנד", העביר את מוקד הפעילות המדינית מתורכיה-גרמניה לבריטניה וניהל משא ומתן עם ממשלת בריטניה על התיישבות בצפון סיני. בעקבות פרעות קישינב נפגש עם ראש הממשלה ושר הפנים הרוסי בניסיון להקל על המצב ולאפשר הגירה לארץ -ישראל בתיאום עם התורכים. בהמשך בחן את ההצעה הבריטית לאוגנדה כ"מקלט לילה" שיאפשר הצלת יהודים ויישב את חילוקי הדעות בעקבות תוכנית אוגנדה. העבודה המתישה חרף בריאותו הרופפת והמתחים הקשים הכריעו את הרצל והוא נפטר ב-3.7.1904 (כ' בתמוז תרס"ד). קורות חייו של הרצל מפורטים בנספח 3.

הרצל פיתח את הציונות המדינית, סלל את הדרך להגשמת שאיפותיהם של הוגי דעות שקדמו לו (ראו פירוט בנספח 4) וייסד את הבסיס לקמת מדינת ישראל. ב-2.11.1917 ניתנה הצהרת בלפור שאומצה על ידי חבר הלאומים. החלטת חבר הלאומים והזכויות הלאומיות הבלעדיות שהיא מקנה לעם -ישראל על ארץ- ישראל מעוגנות במגילת היסוד של האו"ם (בסעיף 80). ב-29.11.1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל וב- 14.5.1948 הוכרז על הקמת המדינה.


[1]   דוד חזוני, האם הרצל רצה מדינה יהודית, תכלת, סתיו התשס"ה, 2001.

[2]    הנושא יורחב בהמשך. הציונות הרוחנית והבונד אינם רלבנטיים כיום.

[3]    מקור התפישה במדינת האזרחים האוניברסאלית של רוסו. ראו תיאודור הרצל, מדינת היהודים, תרגום מרדכי יואלי, מהדורת ידיעות אחרונות, 1978.

[4]    יצחק וייס, הרצל, קריאה חדשה, ידיעות אחרונות, 2006.

[5]    ברל כצנלסון, הרצל לדור, כ' תמוז תרצ"ד  https://bzherzl.wordpress.com/%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%9C

[6]    יצחק וייס, הרצל, קריאה חדשה, ידיעות אחרונות, 2006.

[7]    צבי צמרת, חזון ירושלים של חוזה המדינה, ביטאון "האומה", גיליון 176, חורף 2009.

[8]    מדרגת סור מרע, של הפרכת השקרים שטפלו על הרצל, תוארה בשער הראשון.

[9]    כפי שבמישור של תענוגות חומריים, תכנון טיול מעורר שמחה גם חודשים לפני תחילתו.

[10]   זו הדרך שהקבלה והחסידות מתווים על פי המבנה של סְפירת הכתר: אמונה שמעוררת תענוג ותענוג שמעורר רצון.

פרסומים אחרונים:

פרויקטים אחרונים:

מגרשים את אונר"א מירושלים עכשיו!

תגידו, ידעתם שבזמן שפעילי אונר"א השתתפו בטבח ב7 לאוקטובר – משרדי הארגון ממשיכים לפעול מתוך ירושלים? לא מאמינים? בשבועות האחרונים בדקנו וגילינו שיש שני משרדים לאונר"א בירושלים, גם בכפר עקב וגם בגבעת התחמושת!

סרטונים:

חדשות ועדכונים

אירועים קרובים

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

דילוג לתוכן