מאת: שי רוזנגרטן
נהוג לומר שהדרך היחידה לשפוט את העתיד היא לאור העבר (או. הנרי), ובהתחשב בעובדה שבלילה התחלנו עשור (לועזי) חדש, אין זמן ראוי יותר להביט אחורה, כעשר שנים לאחור אל אחד האירועים המכוננים בתחילת העשור, ולעשות חשבון נפש.

אירועי "המרמרה" התרחשו בלילה האביבי שבין ה-30 ל-31 במאי 2010. הייתי נער בן 16 מאשדוד ולהוט להתגייס. כבר אז התעניינתי בפוליטיקה ואקטואליה. ועד לאותם אירועים, ואף שמספר חודשים לפני כן חוויתי את 'עופרת יצוקה', עוד לא פיתחתי תודעה לאומית אמיתית וגם לא חשיבה ביקורתית על התנהלות מערכת הביטחון ומדינת ישראל. בכל זאת, הייתי בן 16.

ובבוקר של ה-31 במאי התעוררתי יחד עם מדינה שלמה לשידורי בוקר שהציגו מחזה שאין דרך לתאר מלבד השפלה לאומית בשחור לבן. עד אז לא הורגלתי, וספק אם מישהו אחר הורגל, למראה של חיילי קומנדו מוכים במוטות ברזל ומושלכים מהסיפון אל ים שקט ופסטורלי. כל זאת לקול צהלות המונים בחליפות ציפה ובתמיכתה של חברת כנסת מכהנת.

כבר אז הסתבר כי מושגים כמו "הכלה", "מידתיות" ו"כח סביר" לא עושים חסד עם כוחותינו בהתנגשות עם האויב. עוד התחוור כי לא כל פעילות "הומניטרית" היא בהכרח כזו, וכי הטרור אוהב להסוות את פעילותו תחת מעטה של גמילות חסדים.

באותו בוקר משהו בי נסדק, סדק שהמשיך להתרחב עם התבגרותי, כשאני צובר חוויות והתנסויות. עוד ועוד שאלות צצו בכל פעם שמדינתנו הקטנה נפגעה והושפלה. והתגובה, פעם לא הגיעה, פעם מגומגמת.

מחצית מהעשור האחרון העברתי בחיקה של אותה משפחה שצולמה באותו הלילה – 5 שנים שירתי כקצין בתפקידים שונים בחיל הים. את אשר ראיתי ראיתי, וכפי שאמר קהלת "אין חדש תחת השמש". בכל סבב לחימה נפתח מחדש אותו הפצע הישן, מטחי ירי שנורו לעבר חצי מדינה לעיתים, נענו בגמגום וברפיון. עשרות פצצות בעלות של מיליונים הושלכו אל עבר מטרות דמה שאין להן כל משמעות אסטרטגית, ובאופן צפוי בהחלט השקט שהושג היה זמני באופן מגוחך.

כקצין מבצעים בחיל הים יצא לי להתעסק מקרוב בכל ה"פתרונות" שהוצעו על ידי גדולי הדור – חלקם ע"י גנרלים וחלקם על ידי מדינאים. לא פעם ולא פעמיים ניסינו לפתוח את מרחב הדיג מול רצועת עזה לטווחים רחוקים יותר ויותר. "הנה, כעת יהיה להם מה להפסיד" כך אמרו לנו. ובדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות, בואכה ההתנתקות המציאות טפחה על פנינו והאזעקות בערי ישראל המשיכו להישמע.

עשור עבר מאז אותו לילה ארור. אין ספור "סבבים", "טפטופים", "מטרות" שהושמדו. פצועים והרוגים ונפגעי חרדה רבים מספור. אך השמש אותה השמש, הים אותו הים, האויב אותו אויב ואנחנו מתכסים בצל המוסר והצדק.

שאלו את עצמכם, בתחילתו של עשור חדש – האם נוכל לומר לעצמנו על אירועי המרמרה, על טפטופי הירי, על נסיגת חיילים מפני ילדים זורקי אבנים- "לעולם לא עוד"? האם העשור הקרוב יהיה שונה מהעשור שחלף? מה השגנו בכל אותן פשרות, באמצעות אותה "הכלה", מחוות "הומניטריות" וסבלנות אין קץ?

כשסיימתי את שירותי הצבאי הגעתי להכרעה, אם זהו "מוסר" וזהו "צדק", אני לא מעוניין בהם. ידוע לי כי אני צודק, ידוע לי כי גם רבים מכם מכירים את התחושה. להיות ציוני משמעו דברים רבים שאין כאן מקום להרחבה. אך זו מבחינתי האמירה המזוקקת ביותר לרעיון בעת הנוכחית – צדקת הדרך. היא משליכה על כל שאר תחומי החיים בארץ הזו.

תנועת 'אם תרצו' מגלמת בתוכה את ההבנה הזאת, אם המלחמה ההכרחית היא זו אשר מביאה לשקט בקרב אזרחינו, ומנגד ה"הומניות" בשמה מוכים במוטות ואלות טובי בנינו ומושלכים אל לב ים, בה ארגוני טרור יורים טילים אל לב ערינו ועל ילדינו, ממשיכה לכרסם בעצם קיומנו, אז שתהי מלחמה. טוב ורע יכולים להימדד רק אל מול התוצאות אשר הן מביאות. אין בכוונות הטובות של מחוות ונסיגות, פשרות ומתנות לאויב בכדי לכסות על הדם אשר נשפך לאחריהן.

הגיעה העת לאזור אומץ ולעשות את מה שדרוש על מנת לתקן את המעוות, גם אם זה נשמע פחות "מוסרי" בעבור היושבים תחת נורות ניאון בארצות זרות ורחוקות. המחיר גם אם יהיה כבד, יהיה מועט לעומת המשך המחלה הכרונית אשר אנו מצויים בה כיום. ואת ה"מוסר" וה"הומניות" תשאירו להיסטוריה לשפוט.
שי פורטרט
שי רוזנגרטן הוא יו"ר תא "אם תרצו" באוניברסיטת תל-אביב

כתוב הערה:

*

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם.

© manta web 2015 | בונים חברה ציונית - אם תרצו
עקבו אחרינו: